לזכור את יהושע

היוזמה של היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין לחוקק חוק שלפיו יוכלו שופטים להקל בעונשם של מורשעים מפאת מחלה או סבל שעברו בגין מעשיהם - לי זה לא נראה.

אני שייך לדור הזוכר היטב את יהושע בן-ציון. האיש היה מחשובי הבנקאים בשנות ה-60 ותחילת ה-70 של המאה הקודמת. בשנת 1974, בהיותו מנכ"ל בנק ארץ ישראל-בריטניה, הוא הורשע בכמה עבירות פליליות, ובהן גניבה על-ידי מנהל של כ-40 מיליון דולר. בן-ציון נידון ל-12 שנות מאסר, אך ריצה רק כשלוש מהן, לאחר שקיבל חנינה מנשיא המדינה אפרים קציר - עקב מצב בריאותו.

לאחר ששוחרר, המשיך בן-ציון לחיות עוד כמה עשרות שנים ונראה מתפקד כאדם רגיל. היה ברור שכל ענין הבריאות היה מפוברק, די דומה לפרשת יאשיהו פינטו.

הנמשל: בריאות או היעדרה אינם עניין לשופטים אלא לרופאים מומחים מטעם המדינה. בהחלט צריך להתחשב בבריאותו של אדם, אבל לא בטרם הכרעה בדין. לאחר הרשעה אפשר לבדוק את עניין הבריאות לגבי ריצוי העונש. להפוך את זה לאלמנט בהכרעת הדין - עלול לפתוח דלת רחבה למיני רמאויות והעמדות פנים.

"ייזהר התוקף"

"השימוש בכלי ירייה ייעשה במידה שלא תעלה על מה שסביר לעשות למניעת אותה פגיעה, כך שהנזק העלול להיגרם יהיה שקול כנגד הנזק שאותו מבקשים למנוע". זו עמדתו של היועץ וינשטיין בעניין הגנה בפני מחבלים, שאותה הביא לאחרונה לידיעת כוחות הביטחון.

זו עמדה יפה ונאורה. אבל ברצינות - אדם הנתון בסכנה, גדולה יותר או פחות, יכול לפעול להגנתו תוך חישוב הנזק שיגרום לעומת הנזק שעלול להיגרם לו? זה אנושי? זה רציני? לא מספיק להוציא כללים שנשמעים טוב, צריך גם לדאוג שהציבור, הפרט, יכול לעמוד בהם. וזה לא המקרה לגבי הנחיה זו.

אני חושב שיותר ריאלי להבין ולקבוע שאדם הבא להזיק לאדם אחר כשהוא חמוש, צריך להיות מוכן לכך שהוא ייפגע - בלי שום חישובים מתמטיים על היקף הנזק. במשפט המסחרי יש כלל האומר "ייזהר הקונה". אני מציע לאמץ כלל זה גם לעניין הביטחון האישי. "ייזהר התוקף". כלומר, כל מה שיקרה נובע מתוך תקיפתו, ולכן עליו האחריות לתוצאות.

נפלאות דרכי האל? תמיד?

חלק מהקורבנות בגל הטרור הנוכחי היו אנשים מאמינים ושומרי מצוות. אבל זה לא עזר, כידוע. ואני תמה: האם זה מביא אנשי אמונה למחשבה שנייה על אמונתם? למשל, שאלוהים אינו עוזר, לא מפני סיבה כזאת או אחרת, אלא פשוט משום שאינו קיים? כמה אפשר להדחיק בחסות האמירה ש"נפלאות דרכי האל"?