המסעדה הנצחית שתמיד תוכלו למצוא בה אוכל טוב

לפעמים אין לך יותר כוח. אין לך כוח לעוד טבח-כוכב, בדרך כלל בעיני עצמו, סלבריטי דה-לה-שמאטע, שקיבל או לא קיבל תוכנית בערוץ האוכל, ומיד הוא בטוח שהשמש זורחת לו מהריזוטו.

לפעמים אין לך אפילו כוח לכאלה שהם דווקא בסדר גמור, כוכבים גדולים או בינוניים על אמת, אבל מה, קצת יותר מדי יצירתיים לשבת בצהריים. אלה הם בדיוק הרגעים שבהם אתה נזכר, או לפחות אמור להיזכר, בקופי בר.

המסעדה הנצחית הזו, לפחות במונחים מקומיים, נפתחה ב-1994 במקום שהיה אזור מוסכים קלאסי, הפך למוקד בילויים, וחווה לצערי הרב ירידה גדולה בפופולריות שלו לאחרונה. ירידה שגרמה, למשל, לסגירתה לפני כמה שבועות של מסעדת קוצ'ינה תמר המופלאה, שכנה של הקופי בר זה למעלה מעשור.

אבל הקופי בר עדיין כאן, מגדיר סטנדרטים למאות, אם לא לאלפי, מסעדות בישראל, ומה שיותר חשוב, שומר עליהם בעצמו. סטנדרטים שרוב החקיינים, והם רבים מספור, מעולם לא הצליחו להגיע אליהם בעצמם. בתחילת דרכו של הקופי בר האשימו אותו רבים בחקיינות. לקח שנים רבות להבין שחקיינות אינה בהכרח דבר רע. לפעמים אפילו ההפך הוא הנכון. כמו למשל במקרה של הקופי בר. כי כשמה שאתה בוחר כמושא לחיקויך הוא יופי של מסעדות ביסטרו מודרני (וזה בדיוק מה שהקופי בר מנסה, ומצליח, להיות) בניו-יורק, וכשאתה עושה את זה בצורה מושלמת, שום דבר רע לא יכול לקרות. להפך.

אנשי הקופי בר מעולם לא ניסו להמציא את הגלגל מחדש. לא בו ולא בכל ממשיכי דרכו מבית r2m - קבוצת המסעדות של רותי ומתי ברודו, הכוללת גם את הבראסרי, הוטל מונטיפיורי, הדליקטסן, קפה רוטשילד 12 ורשת הבייקרי.

והנה, דווקא כאן, בבסיס האם שבו החל הכול לפני שנות דור כמעט, במקום שבו כבר אינך מצפה לשום דבר מסעיר ומרגש, וחושש שמא תיתקל בצוות הנח על זרי הדפנה שלו כבר שנים, אכלתי ארוחה טובה. טובה מאוד.

טוב בהגדרתו המילונית. לא מסעיר, לא מיוחד, לא מקורי, לא מתוחכם, לא בלתי נשכח. טוב. פשוט טוב. נסו לחשוב כמה פעמים רציתם "סתם" אוכל טוב, וקיבלתם הכול, אבל ממש הכול, חוץ ממנו. ישבנו על הבר בצהרי שבת. הברמנית שמולנו גילתה בקיאות מרשימה לא רק בתפריט אלא גם בתפריט היינות, ובכלל הייתה מקצועית, ידידותית וקשובה באופן יוצא דופן.

התחלנו בסלט קיסר, בטרטר אינטיאס ובברבוניות מטוגנות. מנות שחוקות ולכאורה בנאליות להפליא. שלושתן בוצעו באופן מושלם. לא פחות. סלט הקיסר כלל לבבות חסה פריכים וטריים להפליא, קרוטונים שזופים, פילטים של אנשובי ורוטב קיסר. כמו בספר. ויתרנו על חזה העוף שאפשר לקבל עם הסלט.

יש כמה מנות שדרכן אפשר לבדוק עד כמה מקום הוא מקצועי. סלט עגבניות, סלט ירקות, פסטה נפוליטנה, המבורגר, סטייק וסלט קיסר. הסלט הזה עבר את המבחן בהצטיינות.

הברבוניות צופו בסולת כמדומני והפכו בשל כך לפריכות עוד יותר. יופי של תעלול, ושוב, מנה קלאסית שאפשר ליפול בה בגדול או להצליח. כאן הצליחו. בענק. הברבוניות היו טריות מאוד (לא משהו להקל בו ראש בשבת) והוגשו עם איולי מעורבב בטוביקו (ביצי דג מעופף). לכאורה, התחכמות מיותרת, במיוחד לשמרן כמוני. בפועל, יופי של קונץ.

טרטר האינטיאס הוגש עם פרוסות צנונית ומלפפון ועלי בייבי. שוב, כאילו שיא השיעמום. ושוב, טרי וטוב וטעים.

המשכנו עם שניצל באגף הילדים. יופי של שניצל. הנוער הלך על ספייריבס ברוטב ברביקיו עם משולשי פולנטה מטוגנת. כיף גדול. אבא ואימא שיחקו אותה בריאים והתחלקו במנת מוסר צלוי עם ברוקולי, זוקיני, בצל חרוך, לוביה ובאק צ'וי. כמה בריא, ככה טעים.

לקינוח, מנת שוקולד קלאסית של המקום - שוקולד פולק - מוס שוקולד קפוא עם רוטב וניל - מושחת ומענג, ושטרודל בננות מסעיר ממש.

את הארוחה ליווינו בכוס שנין בלאן של יקב כרם שבו, ואחריה כוס רוזה דוגאיולו מיקבי קרפינטו הטוסקניים.

קופי בר הוא עדיין מסעדה מצוינת, כזו שלא נופלים בה, אפילו בצהריי שבת, שעת המשפחות העצבניות. אני נותן כאן את הציון טוב, אבל מתכוון לזה במובן הכי טוב של המילה.

כדאי להכיר

באק צ'וי. בשנים האחרונות אפשר כבר למצוא את עלי הבאק צ'וי (או פאק צ'וי), המכונים לעיתים כרוב סיני, אפילו ברשתות השיווק. העלים הירוקים דמויי עלי המנגולד, אך הקטנים יותר, מחוברים לפקעת קטנה דמוית שומר. הם מרירים משהו ונפוצים מאוד בבישול האסייתי, שמשם הגיעו גם אלינו. נסו להקפיץ אותם בזריזות בשמן זית, בשום ובלימון, ואז להוסיפם לסלט או לטגן במהירות בשמן עמוק.

קופי בר

פרטים: יד חרוצים 13, תל-אביב. 03-6889696. א'-ה' ושבת 12:00-00:00, ו' 09:00-00:00

מחירים: ברבוניות - 42 שקל, טרטר אינטיאס - 59 שקל, סלט קיסר - 42 שקל, שניצל - 32 שקל, ספייריבס - 122 שקל, מוסר - 108 שקל, שוקולד פולק - 38 שקל, שטרודל בננות - 38 שקל, כוס שנין בלאן שבו - 46 שקל, כוס רוזה דוגאיולו - 34 שקל

השורה התחתונה: טוב