שערה בכוס מים

א.לפני כשבוע התקלחתי - בכל זאת, הגיע הראשון בחודש - ותוך כדי שאני מסבן את הגוף היחיד שיש לי, חשתי פתאום בגוש. גוש קשה בגודל גולה בסביבות בלוטת הלימפה. מיששתי שוב. הגוש היה שם, שליו ואדיש ונעים למגע.

מסך שחור וסמיך ירד באחת על עולמי וכיסה אותו בערפל של חידלון. ברכיי פקו, כתפיי שחו, לבי החסיר פעימה או שש. עמדתי תחת המים החמים והרגשתי שאני טובע. זהו, חביבי, אמרתי לעצמי, נגמר הסיפור, יש לך סרטן. נגעתי בו שוב, בגוש התת עורי. עד לפני רגע לא היה שם, ופתאום גדל במהירות. לא יודע איך סיימתי את המקלחת, לא זוכר איך התנגבתי ואין לי מושג מה לבשתי. כמה נואל ודבילי נראה פתאום הניסיון העקר שלי להפסיק לעשן, אז הלכתי וקניתי קופסה וישבתי בשדרה ועישנתי. מה עכשיו, לעזאזל, מה עכשיו?

אף פעם לא הייתי אדם חרדתי במיוחד, אבל החרדה הציפה אותי. חרדת מוות. כמו שקראתי בספרים, התפלאתי לראות שהכול אותו דבר: אנשים הולכים, מכוניות צופרות, הפיד ברשתות החברתיות ממשיך להתמלא. איך הציפורים ממשיכות לשיר, איך הגלים ממשיכים להתנפץ אל החוף, איך ממשיך העולם לנהוג כמנהגו, האם ימשיך לנהוג כמנהגו גם כשאיאסף בקרוב אל אבותיי כוכבי הרוקנרול?

יומיים לפני המקלחת הגורלית קבעתי תור לרופא המשפחה. היו לי עוד ארבעה ימים להעביר. לא גיליתי לאף אחד, גם לא לגלית, אבל הכול התהפך. לא ישנתי, לא אכלתי - בשביל מה? - ובראש רק דמיינתי איך אני מספר לה, לילדים, לחברים, ללהקה, איך משיגים קנאביס רפואי, מה יהיה כשאתחיל להקריח מהטיפולים. חיי עברו לנגד עיניי, טובים מאוד בסך הכול, אבל קצרים מדי, הו, קצרים כל-כך! אנוש כחציר ימיו. סיכמתי אותם ביני לביני: פה יכולתי לעשות פחות, שם יכולתי לעשות יותר, אבל בסוף זה לא משנה, נכון? החלטתי להתמודד עם זה כמו גבר.

אבל צ'מעו, זה היה סיוט. כל חיי הבוגרים אני מתמודד עם דד-ליינים, אבל הדד-ליין הזה, המילולי והפתאומי כל-כך, בא מהר מדי. אף שאודה: גם במסגרתו מצאתי הנאה מסוימת. אופטימי ודביל כמו תמיד, גם מול מלאך המוות וקלשונו, התחלתי לתכנן את ההנצחה של עצמי: הטורים שאכתוב על ההתמודדות, משפט הסיום בטור האחרון, הספר שיאגד את טוריי, האלבום של הלהקה שבטח יימכר יותר, ועוד. בנוסף, הייתי די גאה בעצמי שגם בשעותיי הקשות נשארתי אתאיסט, לא מתלונן או מתפלל לשום אל (טוב, מלבד שיווה. אבל הוא אל ההרס, מה אפשר כבר לצפות ממנו).

פחדתי. לראשונה בחיי פחדתי באמת.

ב.בחדר ההמתנה של הרופא עטפה אותי שלווה משונה ורכה של השלמה, שעמדה בניגוד מסוים לקצב דפיקות הלב שלי. אחת ממחלות הנפש המרובות של אנשים כותבים היא שקודם כול אנחנו שופטים את מה שקורה לנו בקריטריונים של מעניין או לא מעניין. סרטן זה די מעניין, אז בסדר, תעמיסו.

התיישבתי מול הרופא. הייתה שם סטאז'רית צעירה וחמודה, אז ניסיתי להרשים אותה. דוקטור, אמרתי לו, יש לי גידול. הורדתי חולצה ונשכבתי על המיטה. הוא מישש אותי, גם היא מיששה אותי. תתלבש, אמר הרופא. התלבשתי. כמה זמן נשאר, שאלתי. אידיוט, אמר הרופא, יש לך אבצס. שערה שגדלה הפוך חסמה בלוטת זיעה ונוצר זיהום.

אל תנסה ליפות את זה, ביקשתי, כמה זמן נותר לי? הוא רשם לי משחה. אתה בטוח שזה לא יהרוג אותי, הקשיתי. אם לא תצא מפה ותיתן לאנשים עם בעיות אמיתיות להיכנס, אמר, אהרוג אותך בעצמי. אבל אני כבר פה, התחננתי. הסטאז'רית הביטה בי במבט של 'עוד לא מאוחר בשבילי להחליף מקצוע'. אז בשביל הכיף נתנו לי חיסון נגד שפעת. יהיו לזריקה השפעות לוואי? שאלתי בתקווה. הוא פתח את הדלת ודחף אותי החוצה.

יצאתי מהמרפאה, קל במאה קילו, מרחף כנוצה. אוורירי כקשת בענן. כשהבטתי מעבר לכתפי התפלאתי לא למצוא שם כנפיים. כל החיים לפניי. איזה עולם נהדר! אנשים הולכים, מכוניות צופרות, הפיד ברשתות החברתיות ממשיך להתמלא, הציפורים ממשיכות לשיר, הגלים ממשיכים להתנפץ אל החוף, העולם ממשיך לנהוג כמנהגו, מי היה מאמין?!

מכירים את תחושת הניצחון שכשקבעתם פגישה עם מישהו שאתם לא רוצים לפגוש ולא היה לכם נעים להבריז, וברגע האחרון הוא מתקשר ומתנצל שהוא לא יכול להגיע ואתם כזה: 'טוב, נו. חבל, אבל אין מה לעשות'? אז בדיוק.

ג.בזמן שחישבתי את קיצי לאחור קרו דברים במדינה. שלא במפתיע, ובהתחשב במצבי הנפשי, נמשכתי ליותר מורבידיים ואבסורדיים שבהם. הראשון היה הוויכוח על החזרת או אי החזרת גופות מחבלים לרשות הפלסטינית. השני היה ההצעה ה"בואו נהיה עדינים ונקרא לה משונה" של השר אורי אריאל לעשות טרנספר לחתולים ולכלבים במקום לעקר או לסרס אותם.

גופות וחתולים, ביטחון והלכה - אין ספק שמדובר בשני נושאים שתמיד נמצאים בכותרות של המדינה היהודית הדמוקרטית (נכון לעכשיו), או לכל הפחות ברשתות החברתיות שלה.

למרות השוני בין הנושאים, יש ביניהם קו דמיון ברור: בשתי הסוגיות דווקא המערכות האחראיות, קרי הרבנים ואנשי הביטחון, הוכיחו מוסר וגמישות (הכול יחסי, כמובן) ואילו הפוליטיקאים היו אלה שהפכו את הדת ואת הביטחון לקרדום לחפור בו והוכיחו טיפשות, שלא לומר בערות; פזיזות, שלא לומר התלהמות. ואפילו הייתי אומר, זדון ורשעות.

בדיון על גופות המחבלים היו אלה גורמי הביטחון שטענו כי אין טעם או תועלת בהחזקת גופות, שזו אינה דרכנו וזו אינה תפיסתנו המוסרית. זה בדיוק ההבדל בינינו לבין החמאס, אמרו קצינים בכירים בעילום שם (וחבל שכך), אבל דווקא הפוליטיקאים התעקשו להחזיק בגופות.

ההתעקשות וההתעסקות במוות והעדפתו על החיים (ופה דרוש עידון בניסוח: העדפת העיסוק במוות על פני העיסוק בחיים) לא רק הופכות אותנו דומים יותר ויותר למי שאנחנו לא רוצים להידמות אליו - הן גם מוצאות את עצמן מיושמות במציאות באופן די מחריד. השבוע נפצעה רחל אייזנקוט בת השמונים בפיגוע בראשון לציון. בסרטון האבטחה אפשר לראות את הגברת שוכבת פצועה על הרצפה, בעוד אנשים מתעלמים, קופצים מעליה ורצים אחרי המחבל. ראוי לתפוס את המחבל, איני אומר שלא. אבל האין הדאגה לפצועה החיה חשובה יותר? העדפת הנקמה על פני העזרה היא מה שכותבים נחרצים ממני יכולים לכנות תמרור אזהרה מוסרי.

ד.ובנוגע לדבר השני, המשעשע יותר: הצעתו של השר אריאל לשנע חתולים וכלבים, או חתולות וכלבות, למדינה שתרצה לקבלם ולא לסרס או לעקר אותם בגלל שההלכה לא מתירה.

אז ראשית, כחובב הלכה (מבחוץ), בדקתי ומצאתי שאכן אסור לסרס ולעקר בעלי חיים. המקור הוא פסוק נפלא מבחינת כתיבה ומשקל וקריאה מספר ויקרא (כ"ב, כ"ד): "ו*מ*עו*ך* ו*כ*תו*ת ו*נ*תו*ק ו*כ*רו*ת ל*א ת*ק*ר*יבו* ל*ה' ו*ב*א*ר*צ*כ*ם ל*א ת*ע*ש*ו*". הפסוק מתייחס לשאלה איזו חיה פסולה ואיזו מותרת לקורבנות. מחלקו השני של הפסוק הרחיבו חכמינו את הסייג וקבעו איסור כולל על סירוס ועל עיקור.

הכול טוב ויפה, אבל - וכאן זה מתקשר לסעיף הקודם: כמו שאנשי הביטחון הוכיחו גמישות, גם כאן הרבנות יכולה למצוא פתרון, ואף מצאה (בכל מיני טיפולים לא חודרניים). אלא שהפוליטיקאי רצה להיות צדיק וצדקן יותר מהרב, כמו שרעיו היו ביטחוניים יותר מהקצין.

אנחנו מכירים את היהדות: היא הצליחה למצוא פתרונות יצירתיים לשבת, להלוואה בריבית, לשנת שמיטה, לטיפולי הפריה, לסוגיות צבאיות, טכנולוגיות ומה לא. קטנים עליה כמה חתולי רחוב. אחרי הכול, חז"ל לא בדיוק חיו בעולם אורבני שבו תימהוניים מאכילים חתולים ברחוב.

המציאות רק מגבירה את האלמנט הקומי, שלא לומר גרוטסקי, באמירה של אריאל: דתיים, כולל מהציבור שלו, מחפפים איסורים חמורים בהרבה מעיקור: לשון הרע, הלנת שכר, גזל, יו ניים איט, והכול עובר מתחת לרדאר. אז פתאום נמצא לכבוד השר קו אדום - חתולה?! זה כל-כך הרבה מעבר למגוחך.

אבל מה 'כפת לי - אני חי. החיים יפים. לא צריך הרבה יותר.