ברית עניינית עם ארה"ב
במאמרו, ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, מאיר פרקים פחות מדוברים מחייו של יצחק רבין, למשל כשגריר בוושינגטון (1968-1973). הלוי הכירו אז כאחראי מטעם "המוסד" לקשר בין ראש הממשלה לשגריר. הלוי: "רבין הגיע לוושינגטון לאחר הניצחון הסוחף במלחמת ששת הימים וארה"ב הבינה לראשונה שישראל היא מעצמה אזורית וראוי להתייחס אליה בהתאם", הוא אומר.
"בארה"ב הבינו שישראל יכולה להיות העמדה הקדמית במאבק הבין-גושי וגם להשפיע במאבקים במדינות האזור".
ופה היה תפקידו של רבין כשגריר חשוב, למשל במסגרת אירועי "ספטמבר השחור", אז אש"ף ניסה בגיבוי סורי להפיל את בית המלוכה בירדן. הלוי: "היה שלב שבו תותחים של אש"ף ירו פגזים לתוך מתחמי בית המלוכה בעמאן. רבין לחץ על ראש הממשלה גולדה מאיר, והרבה בזכות זה ישראל הזיזה כוחות כדי להבהיר לסורים שלא תעמוד מנגד אם הם יזרימו כוחות לעבר הגבול הסורי ירדני. המהלך הזה הרתיע את הסורים. בעיני ארה"ב, זה היה דבר גדול".
על רקע הסברה שהקהילה היהודית הדומיננטית בארה"ב היא בעלת תפקיד מכריע ביחסי המדינות, הלוי מציג תמונה של יחסים בריאים יותר, פרי אינטרסים משותפים. לדבריו, "בתהליך בניית היחסים באותן שנים, יהודי ארה"ב לא מילאו תפקיד מרכזי, אלא ארה"ב הבינה בלי קשר אליהם שישראל היא בת ברית אסטרטגית. רבין השתית את היחסים כיחסים בין מדינות ולא על בסיס שיקולים אחרים".
במחצית הראשונה של שנות ה-90 היה הלוי המשנה לראש המוסד, אז גם שימש כשליח ראש הממשלה יצחק רבין לשיחות עם המלך חוסיין, בדרך לגיבוש הסכם השלום עם ירדן. במאמרו מתאר הלוי את הטיפול בנושא הריבונות על הר הבית, שלאחרונה חשיבותו עולה פעם נוספת.הלוי: "ההסכם עם ירדן (שנותן לה תפקיד חשוב בהר הבית - י.מ), הוציא את הנושא מהבלעדיות של יחסי ישראל והפלסטינים ושם אותו בהיבט ערבי מוסלמי הרבה יותר נרחב. זה פותח פתח לעתיד, לכך שפתרון נושא הר הבית יהיה גורם מרכזי בעיצוב הארכיטקטורה בין ישראל לכל העולם הערבי והמוסלמי. במקום שהר הבית יהיה נושא לחיכוך מתמיד, הוא יכול להיות גורם שיביא לרגיעה וקיום יחדיו עם העולם הערבי. וזה מה שרבין הבין.
"אתה רואה מה שקורה. בלי פנייה למעורבות הירדנית, אנו מתקשים להגיע להידברות, אפילו בהסדר 'זמני שבזמני' על הר הבית. זה מעצים את חשיבות התפיסה האזורית.
"הבעיה עכשיו אינה רק איך לדכא את האלימות, אלא כיצד לעשות זאת באופן שלא יעיב על היחסים עם העולם הערבי. הר הבית יכול להיות סמל שסביבו נחתור להסדרים, או חומר הנפץ שיביא לפיצוץ גדול חלילה בין ישראל לעולם המוסלמי. גם היום ראש הממשלה מתרגם את ההישג של רבין למהלכים עכשוויים".
אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר. כשרבין שימש כשגריר בוושינגטון (1968-1973), הלוי הכירו אז כאחראי מטעם "המוסד" לקשר בין ראש הממשלה לשגריר.
אפריים הלוי /צילום: אריאל ירוזולימסקי
הצד האחר של רבין ביחסו לציבור הדתי
הרב הראשי לישראל לשעבר, ישראל מאיר לאו, טוען כי בתחילת דרכו יצחק רבין אכן היה "הבוגר של כדורי והבן של רוזה ונחמיה" (הסוציאליסטים החילונים - י.מ). אבל מלחמת ששת הימים וכהונתו כשגריר בוושינגטון שינו זאת.
במאמרו בספר "3 יריות ו-20 שנה", לאו מתאר כיצד רבין חוקק חוק שימנע ייבוא בשר לא כשר לארץ. לאו: "כששאלתי את רבין מדוע עשה זאת, הוא ענה בסגנונו המוכר: 'א', יש לנו מספיק נבלות וטרפות בארץ, לא צריך לייבא אותן מבחוץ. ב', והפעם הרצינות, אנחנו בכל זאת מדינה יהודית'".
בשיחה עם "גלובס", מעלה הרב לאו סיפור נוסף, שמלמד על הזיקה הנעלמת הזו של רבין: "למחרת הטבח של ברוך גולדשטיין בפורים 1994, הבחורים שלומדים בישיבת 'שבי חברון' הסמוכה נשלחו לבתיהם ונשארו שם בשל החופשה שממילא קיימת בעולם הישיבות בחודש ניסן. כך יצא שמפורים ועד סוף פסח התלמידים היו בבית והישיבה הייתה סגורה ועלתה השאלה האם יתנו לפתוח אותה מחדש באותו מקום רגיש שספוג בכזו חוויה טראומטית. הזמן היה מוצאי חג הפסח ופתיחת חגיגות המימונה המרכזיות. הגעתי לנאום וישב איתי שם ראש הממשלה ושר הביטחון. אמרתי לו: 'יצחק, כבר קיבלת החלטה בקשר לישיבת שבי חברון?', והוא השיב: 'אתה מתכוון לישיבה של הרב בלייכר?'. הרי רבין היה איש של פרטי פרטים. 'כן של מוישה בלייכר', השבתי ורבין אמר: 'ב-11 באפריל, 08:00 (ראש חודש אייר), הם חוזרים למקומם, לא עוקרים אף אחד ממקומו' ואז, כדי להסביר את החלטתו, הוא סיפר: 'באו אליי תושבי דוגית בגוש קטיף (יישוב לא דתי שהתפרנס מדיג), ואמרו שאיפה שהם יושבים יש דגה דלילה מאוד, והם מתקשים לפרנס את עצמם. הם ביררו ומצאו ש-5 קילומטר צפונה יש דגה בשפע והם מבקשים ממני להעתיק את דוגית 5 קילומטר צפונה ולנטוש את המקום בו הם י ושבים עכשיו'. ואז רבין אמר: 'עניתי להם שלא ולא ואגיד לכם למה. היום זה דוגית מחר זה יישוב אחר. היום זה 5 ק"מ, מחר זה 50. היום זה בגלל דגים מחר בגלל אויבים. ככה לא בונים מדינה'".
ישראל מאיר לאו, לשעבר הרב הראשי לישראל, מדבר בספר על המעבר של רבין מ"בוגר של כדורי והבן של רוזה ונחמיה" (הסוציאליסטים החילונים), למנהיג שפועל מתוך התחשבות ברחשי הציבור הדתי.
הרב לאו/ צילום: תמר מצפי
משני צידי הסכם אוסלו
"יגאל עמיר פשע כלפי מדינת ישראל כשרצח את רבין. עמיר זה לא מחנה הימין. הוא סוציופת ורוצח. האנשים הכי קרובים ליצחק רבין אמרו עליו שהיה פרגמטיסט. שהוא קיבל החלטות לפי התועלת שלהן בזמן נתון", אומרת העיתונאית קרוליין גליק.
"אוסלו היה אסון כבר בימי חייו. ההשערה שהוא היה מתנתק מאוסלו ולא מעביר את הערים הפלסטיניות לאש"ף, מתבססת על הערכה נאמנה למי שהיה רבין ומה שהניע אותו".
באופן אירוני, דווקא גליק שרואה בהסכמי אוסלו - "אם כל חטאת", הייתה באותן שנים מעורבת בקידום המו"מ מול הפלסטינים, כקצינה בצה"ל. לדבריה, "כבר אז התנגדתי נמרצות לאוסלו. רבים בצוות ההוא התנגדו".
- וזה לא הפריע לכם לפעול להצלחת התהליך?
"בוודאי שלא. זה שאתה מתנגד למשהו, לא מפריע לך לשרת את המדינה נאמנה. זה לא משיחי להתנגד להסכם גרוע.
"בגלל רצח רבין והתגובה האלימה של השמאל, נוצר מצב שההתנגדות לאוסלו מותרת רק לדוסים, אבל לפני כן ההפגנות נגד אוסלו היו מלאות בחילונים תל-אביבים. הם נעלמו בבת אחת אחרי הרביעי בנובמבר".
- מה היו הרשמים שלך מהפגישות עם הפלסטינים?
"אני זוכרת שפגשנו פלסטינים שדיברו עברית עילגת ואצלנו היו מי שהוקסמו, אבל באותו זמן הם דיברו עם חמאס.
"הרושם שלי היה שהמדינה שלנו נסחטת במקום להקשיב למה שהפלסטינים אמרו באמת ובעיקר להפרות ההסכם מצידם בשטח.
"מבחינתי, זו הייתה חוויה קשה ועצובה. כשאתה רואה דבר כזה מול הפרצוף, מה תעשה?".
העיתונאית קרוליין גליק, עמיתה במרכז למדיניות ביטחון בוושינגטון ועורכת ב"ג'רוזלם פוסט". לדבריה, "השלום" אינו גולת הכותרת של רבין, אלא "המסע הכוזב לשלום".
קרוליין גלייק / צילום: איל יצהר
הפתח לשלום עם סוריה
"כשמדברים על מורשת רבין, אסור לתת משקל רב מדי להסכם אוסלו", אומר איתמר רבינוביץ'. "העניין היה להתקדם בתהליך השלום ולאו דווקא במסלול הפלסטיני. הייתה לרבין אף העדפה למסלול הסורי. שם, באוגוסט 1993 הוא נתן למזכיר המדינה האמריקאי פיקדון (הציג שאלה 'היפוטתית' לכאורה - אם הוא יסכים לנסיגה מלאה בגולן, האם אסד יסכים לחבילת השלום והביטחון שהוא רצה - י.מ) והתגובה המאכזבת שקיבל, שכנעה אותו לחתום על אוסלו".
- עד כמה ישראל הייתה קרובה להסדר עם סוריה?
"היינו הכי קרובים לכך כשרבין נתן את הפיקדון, אבל התגובה של אסד והטיפול האמריקאי בנושא אכזבו".
- על רקע מלחמת האזרחים בסוריה, יש שסבורים שמזל שלא הגענו לשלום עימה.
"מבחינה סורית, ההסדר היה אמור להיות קודם סורי-אמריקאי ורק אחר-כך עם מרכיב ישראלי. אילו אסד או בנו היו עושים זאת, סוריה הייתה נפתחת לעולם וסיר הלחץ שהתפוצץ ב-2011 לא היה מתפוצץ".
20 שנה הן כבר טווח זמן מספיק גדול להסתכל על הדברים ב"מבט היסטורי". לדברי רבינוביץ', "יש יותר אירועים, סרטים וספרים על רבין. זה משקף את התחושה אצל רבים על עומק המשבר היום ומפה ההתרפקות עליו. להתרפקות הזו אני מחבר את דברי נתניהו מהשבוע שעבר (שאמר 'יש כאן זרמים של דת ואסלאם שלא קשורים בנו...שואלים אותי אם לעד נחיה על חרבנו, כן' - י.מ). הדיון האינטנסיבי ברבין כנראה מעצבן אותו. אינתיפאדת הסכינים מחדדת את התחושה של מבוי סתום ולכן השאלות שרבין התמודד איתן, ניצבות היום באותה חדות".
- בימין טוענים שרבין בכלל היה ספקן לגבי אוסלו ואילולא נרצח, אולי היה נסוג ממנו.
"באופן כללי הייתה בו ספקנות, אבל הוא סיים זאת כשחתם על הסכם אוסלו ב' בספטמבר 1995. קברניט, כמו שרבין היה, לא תמיד מספר מה מטרתו הסופית. אני אף פעם לא שמעתי ממנו מה הוא רוצה בסופו של דבר. אבל הנאום האחרון בכנסת, עם אישור אוסלו ב' באוקטובר 1995, לימד על רצון לישות שהיא פחות ממדינה, כהגדרתו. לאן זה היה מוביל? איש מאיתנו לא יודע".
איתמר רבינוביץ', לשעבר שגריר ישראל בארה"ב ונשיא אוניברסיטת תל-אביב, ליווה את רבין במאמציו המדיניים במסלול הסורי.
איתמר רבינוביץ'/צילום: תמר מצפי
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
