שרירים וטנגו בים סין

זה הזמן לריקוד טנגו סיני, צעד אחד קדימה, שני צעדים אחורה, או ההיפך, קשה לדעת.

נשיא סין, שי ג'ינפינג, עתה זה השלים שני מסעות דיפלומטיים חשובים, לארה"ב ולבריטניה. הוא נשא צרורות של ענפי זית ושל יונים צחורות. הוא יצא מגדרו להבליט את הצד הפרגמטי והרציונלי של סין, זו הלהוטה לעשות עסקים עם העולם החיצון, ואינה להוטה ל"מיליטריזציה" של סכסוכים.

הוא איש נעים סבר, והגברת הראשונה שלצדו מרשימה את כל רואיה בחוכמתה וביופיה. קל לשכוח, שהוא עומד בראש מדינת המשטרה הגדולה ביותר בתולדות האדם, זו המנסה ללא הרף לארגן את מחשבותיהם הפרטיות של נתיניה ולפקח על הרגלי הפרייה והרבייה שלהם (הידד, היא חוזרת עכשיו ומרשה להם להביא שני ילדים לעולם).

אבל סין של שי גם עסוקה בכינון הגמוניה כלכלית וטריטוריאלית. זה נסיון שדוגמתו ראינו בפעם האחרונה לפני 80 שנה, כאשר קיסרות יפן התחילה את תוקפנותה נגד סין, ואחר כך נגד שכנות אחרות. היפנים קראו לחזונם "אזור השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבה" (Greater East asia).

הם נשאו את החזון הזה על כידוניהם, והצדיקו אותו בעליונות הגזע היפני על פני כל שכניו. הם פרשו אותו על פני אזור ענקי של יבשה ושל מים, שהשתרע מגבולה הצפוני של אוסטרליה עד שערי המזרח הרחוק הרוסי ועד גבולה המזרחי של הודו הבריטית. כל עריה הגדולות של סין היו בידיהם, כמו גם קוריאה, טייוואן, הפיליפינים, מלזיה ואינדונזיה של ימינו, הודו-סין, בורמה ותאילנד (למעשה).

התיאבון היפני נועד להביא את החזון הזה עד אנטארקטיקה בדרום, עד מרכז אסיה במערב ועד החוף המערבי של ארה"ב. לכול נועד מקום נחות במידרג היפני, וניצול ברוטלי היה נוסחת הפעולה של הסדר החדש.

צמרמורת - ואסוציאציות

צמרמורת מוסיפה לחלוף בגוום של מזרח אסיאנים לנוכח החזון ההוא. אין ארץ שבה זכרון האימפריאליזם היפני חקוק עמוק יותר מאשר סין, קורבן לא רק של כיבוש כי אם גם של השמדה. המשטר הקומוניסטי עשה כמיטב יכולתו להאריך את הזיכרון ולהעמיק אותו. המלחמה ביפנים, בין 1937 ל-1945, היא מיסודות הלגיטימיות שלו; והפחד מפני מזימותיהם של זרים מוסיף לפרנס את התרבות הפוליטית הסינית.

יפן ויתרה על החזון, התפרקה מצבאה, היכתה על חטא תוקפנותה, וסיגלה לעצמה מדיניות חוץ של סיוע אותנטי לטובת שגשוג. סין, לעומת זאת, היא המוחזקת חשודה כמעט בעיני כל שכנותיה. היא זו המתחמשת מכף רגל ועד ראש בנשק מתוחכם, ומנסה להרחיב באופן חד-צדדי את השטח שעליו היא תובעת ריבונות.

התפשטותה הכלכלית היא שם דבר, והיא מתכננת בגלוי לפרוש רשת צפופה של תשתית ושל תחבורה על פני כל האוקיינוס ההודי, חלקים ניכרים של האוקיינוס השקט ומרחב היבשה הענקי מים סין עד האוקיינוס האטלנטי. כל הדרכים ייצאו מבייג'ין ויובילו אליה. במאה ה-21, לפחות לפי שעה, חזון כזה אינו מחייב פלישה וכיבוש, אבל כמה מן האמצעים שבהם משתמשת סין מעוררים חרדה.

באיי האלמוגים

בשעה שהנשיא שי השתתף בארוחות חגיגיות בלונדון ובוושינגטון, והואיל להיכלל בסלפי של סרחיו אגוארו, כוכבה הארגנטיני של מנצ'סטר סיטי, פלישה סינית מיוחדת במינה נמשכה במימי ים סין. סין תובעת ריבונות כמעט על כל הים הזה, המשתרע על פני 4.7 מיליון קמ"ר, כמעט פי שניים יותר מן הים התיכון. הוא אזור של פעילות כלכלית נמרצת, לא רק מפני שעוברים בו נתיבי ספנות קריטיים, אלא מפני שיש בו פוטנציאל עצום של נפט ושל גז טבעי.

תביעת הריבונות הסינית מיוסדת על פירוש ליברלי מאוד של זכויות טריטוריאליות סביב איים לא-מיושבים. אבל עכשיו סין מייצרת איים מלאכותיים, או מרחיבה איי אלמוגים קיימים. דוגמה אחת היא אי האלמוגים סובי (Subi). סין הוסיפה לו ארבעה מיליון מ"ר, ומכינה מסלול נחיתה. סובי נמצא כמטחווי נגיעה, 25 ק"מ, משטחים מאוכלסים של הפיליפינים. הוא רחוק כדי 1,500 ק"מ מחופי סין.

ספינת מלחמה אמריקנית חלפה בשבוע שעבר על פני סובי. דובר משרד ההגנה של סין הגיב בתוקף, ודרש שהאמריקאים יימנעו ממעשים כאלה בעתיד. עיתון סיני קרא לממשלה שלא לחשוש מלצאת למלחמה נגד האמריקאים. בהתחשב בשיעורים המוגבלים של ספונטניות בתקשורת הסינית, קשה להימנע מן המחשבה שמישהו בכיר רצה בפרסום המאמר ההיסטרי הזה.

שר ההגנה של ארה"ב הגיב על הזהרות סין בקור-רוח. בשימוע בקונגרס הוא אמר, שספינות אמריקאיות יוסיפו להפליג בנתיבי שיט בינלאומיים על פי צורכיהן. דובר מחלקת המדינה אמר, ששימוש חוקי בנתיבי שיט בינלאומיים "אינו צריך לחולל כל תקרית".

דובר של שגרירות סין בוושינגטון השמיע הצהרה קשוחה מאוד, שדוגמתה בדרך כלל אינה מתפרסמת בעיר בירה זרה. "חופש השיט והטיס אינו צריך לשמש תירוץ להפגנת שרירים ולפגיעה בריבונותן של ארצות אחרות ובביטחונן". הוא הוסיף: "אנחנו קוראים לארה"ב להימנע מלהשמיע או לבצע מעשי התגרות כלשהם, ולפעול באחריות לקיום השלום והיציבות באיזור".

נושאת המטוסים האמריקאית "רונלד רייגן", עם 90 כלי טיס על סיפונה, עתה זה דיווחה, שצוללת סינית עקבה אחריה, ממרחק קטן, במשך חצי יום. זו הייתה צוללת התקפה מהירה, מצוידת במשגרי טורפדו. הנושאת האמריקאית שיגרה מסוקים לאיתור צוללות, כדי לאותת לסינים שהיא הבחינה בהם.

לא רק משקפות וטלסקופים

היש מקום לדבר על מלחמה קרה בין סין לארה"ב? ובכן, בוודאי לא באופן שבו בני הדור הקודם דיברו על מלחמה קרה בין ארה"ב לברית המועצות. אז לא הייתה אלא מלחמה קרה, עם מינימום של שיתוף פעולה מדיני וכלכלי. האמריקאים והסובייטים התבוננו אלה באלה כמעט בלבדית דרך משקפות וטלסקופים, וטיווחו טילים בליסטיים אלה לעבר מרכזי האוכלוסיה של אלה.

בין סין לארה"ב, ובוודאי בין סין לדמוקרטיות התעשייתיות של המערב, יש יחסי מסחר עצומי ממדים, קשרי גומלין ותלויות הדדיות. אבל האיבה הגוברת בים סין, בין סין לארה"ב ובין סין כמעט לכל שכנותיה, גזורה מן הרגעים הקודרים ביותר של המלחמה הקרה. כאז כן עכשיו נשמעים הדיבורים על "טעות קטנה", על "הערכה שגויה", על "אי-הבנה" שיציתו עימות צבאי.

יש ניגוד אחד מבשר רעות בין אז ובין היום: לא היו סכסוכים טריטוריאליים של ממש בין הסובייטים ובין האמריקאים. הפעם, סכסוך טריטוריאלי רחב מאוד, כמעט לכל אורך מזרח אסיה, מעניק צד חם מאוד למלחמה הקרה הזו.

טייוואן אינה חצי האי קרים

אגב כך עומדת להתרחש פגישה היסטורית. מחרתיים (שבת), בסינגפור, ייפגשו בפעם הראשונה מאז ומעולם נשיאי סין וטייוואן. זה מאורע דרמטי פחות ממה שהיה יכול להיות לפני 20 או 30 שנה. היחסים בין סין לטייוואן הדוקים מאוד: מסחר ענף, השקעות ותנועה בלתי פוסקת של בני אדם. אבל סין מוסיפה לראות בטייוואן חבל מורד, והיא אינה מוכנה לקבל את עצמאותו, לא להלכה ולא למעשה.

עוד מעט יהיו בטייוואן בחירות כלליות, והאופוזיציה מועמדת לנצח בהן. היא נחשבת בדרך כלל עוינת לסין, והיסטורית היא תבעה עצמאות מלאה. נומינלית, טייוואן אינה קיימת בתור שכזאת, היא "הרפובליקה של סין", מזכרת מן העבר הלא-קומוניסטי.

באופוזיציה יש גורמים הרוצים לשים קץ להתיימרות המגוחכת לייצג את כל סין, וליצור ארץ עצמאית. בעיני סין, ניסיון כזה יהיה סיבה למלחמה. מותר אפוא להניח, כי גם אם תגיע לשלטון, האופוזיציה לא תעז להכריז עצמאות. היא כבר הייתה בשלטון, בעשור הראשון של המאה, ולא הרחיקה לכת.

מה נועדה להשיג הפיסגה בין הנשיא שי ובין הנשיא מא יינג-ג'יו של טייוואן? הסינים מקווים אל נכון שהיא תעשה רושם על המצביעים בטייוואן, ותזכיר להם מה הם עלולים להפסיד. הנשיא מא עשה יותר מכל קודמיו להידוק הקשרים ולנירמולם. הוא פתח טיסות סדירות ליבשת, ואירח את הממונה הסיני על היחסים עם טייוואן (הסיני העניק לו במתנה ציור של סוס. פירוש שמו של מא בסינית הוא "סוס". הא, הא). אבל הוא גם חזר על שלושת הלאווים המנחים את מפלגתו, הקואומינטנג רבת-הימים: לא לאיחוד, לא לעצמאות, לא למלחמה.

שום דבר חוץ מהכרזת עצמאות אינו צריך להביא את סין להחלטה לפלוש. תוצאות של פלישה יהיו הרות אסון בכל מובן, כלכלי ופוליטי, וכמובן אנושי. טייוואן אינה חצי האי קרים ואינה מזרח אוקראינה. היא תילחם, ארה"ב תבוא לעזרתה, אולי גם יפן. הרבה משחקי סימולציה של פלישה סינית נטו להסתיים בכי רע.

אבל את שאלת טייוואן מוטב להעמיד עכשיו בקונטקסט חזוי פחות: האווירה הקיימת בים סין, החיכוכים הקטנים והקטנים פחות, ההכרזות הקשוחות והאי-ודאויות של הפוליטיקה הפנימית הסינית. אין זה הזמן לעשות שרירים, אמר הדיפלומט הסיני בוושינגטון. מה מוטב לקוות שהעצה הזו מדריכה את המשטר בבייג'ין.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny