"השלטון לא מסבסד ערים, הערים מסבסדות את המדינה"

"אם ביל קלינטון היה מציג מועמדות בבחירות לראשות העיר הניו יורק, הוא היה נבחר וזוכה ברוב גדול. בעיני זה היה קידום עבורו, אבל כל העולם יתפוס זאת כירידה בדרגה". כך אומר ד"ר בנג'מין ברבר, מחבר הספר "אם ראשי ערים היו מנהלים מדינות" (If Mayors Ruled the World), שראה אור לפני שנתיים בארה"ב בהוצאת אוניברסיטת ייל. "כך או כך", הוא מציין, "איננו זקוקים לראשי מדינות שיהפכו לראשי ערים, כי אם לראשי ערים שיהפכו לראשי ממשלות".

ברבר (76), הוא פרופ' למדעי המדינה, חוקר בכיר באוניברסיטת ניו יורק, היועץ לראשי מדינות בהם הנשיאים אובמה וקלינטון. ברבר כופר אדוק במדינה הלאומית, אשר לדבריו, איבדה את היכולת לדאוג לאזרחיה. ברבר, המגיע לישראל לרגל ועידת העירוניות שנפתחת בשבוע הבא, מאמין ששגשוג, פיתוח ושלום (גם באזורנו), יכול להגיע על ידי שיתוף פעולה של ערים. הוא עומד בראש יוזמת "פרלמנט ראשי הערים", ארגון שהצטרפו אליו ראשי ערים מכל העולם, הרואים בו את ה"או"ם" של המדינות, ולכן אולי יותר רלבנטי לעידן הנוכחי.

- תם תפקידה של המדינה?

"תפקידה של מדינה היה לדאוג לאזרחיה, והיא כשלה בו בכל מובן. העולם מתמודד עם משבר דיור, עם יוקר מחיה, עם שינויי אקלים מחריפים, עם פערים חברתיים ופשע שמתעצם בפרברים, ועם הזדקנות אוכלוסייה. המדינות עומדות, בזו אחר זו, חסרות אונים כנגד כל האתגרים האלה, והפתרונות נולדים בתוך הערים, ובהנהגת ראשי ערים. ערים מתמודדות עם משבר דיור על ידי הנעת יזמי נדל"ן לבנות דיור מוזל שאינו מתבסס על קרקע נידחת של המדינה שאין לה עלות, ולבסוף משלמים עליה בתשתיות יקרות שיושבות כאבן ריחיים על התקציב הלאומי ובמחיר איכות חיים של תושבים שנאלצים לבלות שעות בכל יום בדרך לעבודה. ערים משנות את הרגלי הניידות ומתמודדות עם גודש וזיהום האוויר, על ידי שינוי כללי התחבורה במיזמים כמו השכרת אופניים (אף מדינה עד היום לא יזמה מיזמי השכרת אופניים, והם מתפשטים בערי העולם כמו פטריות אחר הגשם). ערים מתמודדות עם מגפת ההשמנה ביוזמות כמו של ראש העיר הקודם של ניו יורק, מייקל בלומברג, לגבי המשקאות המסוכרים שנמכרים בלי הגבלה. יוזמת בלומברג כשלה, אבל נשארה כדוגמא מאלפת למהלך שיסודו בדאגה לבריאות הציבור, שאף ראש מדינה לא היה מעז להכריז מחשש לובי התעשיות והתאגידים".

"העיר אינה משחק סכום אפס"

ברבר מאמין שהמדינות הן גם העושקות הגדולות של הציבור, ועושות זאת על ידי רמיסת הכוח וגזילת המשאבים מהגורם הפוליטי שצריך לקבל את השליטה על חיינו - הערים והמטרופולונים הגדולים. "הרוב המוחלט של ההון העולמי בכל מובן, נוצר בעיר", חוזר ברבר על עובדות ידועות: "לא פחות ואולי יותר מ-80% מהערך הכלכלי שמייצרת האנושות נוצר ומצטבר בערים. כל התאגידים פועלים בערים, 95% מהתרבות, 98% מהפטנטים, שהם ביטוי לכוחות פיתוח וקידמה, נולדים בערים, ואני מניח שלא צריך לחזור ולהזכיר שמלפני כמה שנים 50% מהמין האנושי גם גר בערים, ועד 2030 יותר מ-80% יגור בהן".

- הנתונים ידועים גם למנהיגי העולם. מה צריך להשתנות?

"קודם כל, לעצור את הגזל שמבצעת המדינה. ערים ממנפות את כישורי האזרח ובתוכן נוצרות ההזדמנויות שהופכות כסף יזמי וכישורים, לערך כלכלי, כך העיר מייצרת הון לאומי. הכסף לא נשאר בעיר, כי אם עובר באמצעות מסים לתקציבים שמנהל השלטון המרכזי. זה עושק. זה כסף של הערים. אני מוכן להתפשר: אם בהערכה מתונה, ערים יוצרות 80% מההון, אז שהמדינה תיקח 40% אחוז ממנו ותשאיר 60% בעיר. היום כל הכסף עובר לשלטון המרכזי, ואז העיר צריכה להתחנן למימון דרך סעיפי 'סובסידיה ממשלתית', ובשביל מה? כדי שתוכל לדאוג לתושביה. הטרמינולוגיה שגויה ומעוותת מציאות: לא הממשלה מסבסדת את הערים, הערים מסבסדות את המדינה. אך טבעי שראשי הערים יקבלו יותר כוח מהמדינה שבלעדיהן לא תוכל להתקיים".

- אם טבעי שראשי הערים יקבלו יותר כוח, מדוע הדבר לא קורה?

"כי קשה להיפטר מהרגלים. אנחנו רגילים שהמדינה היא הריבון, אנחנו מצייתים לתבנית פוליטית שקיימת 400 שנה, למרות שכבר אינה דואגת לאינטרסים שלנו, ואפילו כשהיא דוחקת צרכים בסיסיים, לטובת אינטרסים שסותרים אותם. כולנו צריכים ביוב, מים נקיים ואוויר בריא לנשימה, ולאלה ועוד אחראיות הערים. אבל קשה לרוץ בבחירות עם מצע שעוסק בצנרת שעוברת מתחת לקרקע והגבלה של מוצר שמשווק כאוטונומיה של הפרט - מכונית פרטית, אושר - בית עם גינה, או חופש - לאכול מה שמתחשק. אנחנו לא חיים בדמוקרטיה. דמוקרטיה אינה נמדדת בבחירות, היא נמדדת בשליטת אדם על עולמו, והדמוקרטיה כיום אינה בחירת התושבים, אלא בחירת צרכנים, שהיא בעצם שלטון תאגידים. תושב חושב 'באיזה עולם אני רוצה לחיות', צרכן עסוק בשאלה 'איזה מכונית אני יכול לקנות'. במציאות שהמדיה החליפה את בתי הספר כמוסד המחנך, אי אפשר לבוא בטענות על קבלת החלטות שגויה של המון נרקסיסטי ומטומטם מפרסומות, שהולך להצביע".

רעיון קשה לעיכול

ככל שהתמונה שמצייר ברבר פסימית, הוא אופטימי, ומצביע על מדינות שנתנו כוח לערים, ושבהן השתפר מצב התושבים ומצבה של הדמוקרטיה. כך באנגליה שנתנה אוטונומיה מורחבת לערים הגדולות והחזקות שלה, כך גם בשווייץ, שבה הדבר מוטבע מייסוד המדינה. בשווייץ האדם קודם כל תושב העיר, אחר כך אזרח הקנטון, ורק לבסוף אזרח המדינה (הספר הראשון של ברבר נכתב על הפוליטיקה השווייצרית). "בציריך, בלוצרן, בז'נווה, התקציב העירוני מושפע מרצונות משותפים, ותושבים יכולים להחליט אם הם רוצים עוד בית סוהר, עוד בית חולים, לשפץ גשר למכוניות או להרחיב מדרכות".

- תושב נוטה להתבוננות צרה. שיתוף ציבור מעכב פיתוח.

"שיתוף ציבור דוחף למעורבות אזרחית בונה. הכי קל לטעון נגד ראש עיר 'אתה מחלק את הכסף בצורה לא נכונה', ולארגן מחאה. הרבה יותר מסובך לשכנע את השכנים שלך שהדבר שאתה מציע נכון גם עבורם, וטוב לכולם. זו מהות הדמוקרטיה - שיח שמוביל לפשרה שבה כל אחד מוותר קצת, וכולם מרוויחים הרבה. האופן שבו מדינות מטפלות בדילמות פיתחו תחושה שהפתרון הוא הכל או לא כלום, וכל שנותר הוא להפגין בכיכרות. העיר היא בדיוק ההיפך, היא אינה משחק סכום אפס. כשציבור התושבים שותף בתהליכים, דברים קורים לאט יותר, אבל אפשר שבאופן יותר טוב".

תהליכי העיור המואצים במערב קורים כתוצאה מבחירה חופשית של מעדיפים חיי עיר על פני חיים בכפר. במדינות מתפתחות, את העיור מוביל בכוח השלטון המרכזי.

ברבר, שנע במסעותיו בין ערים בכל העולם, סבור שכשמפתחים במהירות ערים, מתקבלות ערים רעות. "עיר אינה אוסף של פרטים שאורזים במגדלי מגורים גבוהים ופורשים סביבם פארקים. כשבונים מגורים, אפילו בצפיפות, בעירוב שימושים, עם תחבורת המונים יעילה ומתוכננת היטב, זה לא מבטיח עיר טובה. ערי הענק באסיה ובאפריקה, המתוכננות לעשרות מיליונים, נבנות בקנה מידה שמערער את כושר ההזדהות של הפרט. כדי להיות עיר צריך היסטוריה ותרבות ומנגנוני שיתוף ציבור משוכללים. מסחר מפותח ותחבורה יעילה, לא הופכים צבר בניינים לעיר".

- התנועה הפרו-עירונית נדחפת בדרך כלל על ידי גורמים מתכננים, מאדריכלים ועד מגני טבע וסביבה. אתה איש מדע המדינה, איך הגעת לעיסוק בעיר כנושא?

"50 שנה אני חוקר וכותב על דמוקרטיה, כתבתי עליה 18 ספרים. בשנים האחרונות הבנתי שהמדינה לא מצליחה לשמור על הדמוקרטיה, והתחלתי לחפש מודל פוליטי שמאפשר ליישם אותה, מודל שהאזרח בו הוא תושב ולא צרכן. ככל ששוחחתי עם ראשי ערים, הבנתי שהעיר היא מודל טוב יותר לדמוקרטיה מאשר מדינה. לא המצאתי את זה, לפניי הייתה אתונה".

- הספר שלך מורכב משיחות עם ראשי ערים, והכותרת שלו היא "ראשי ערים". זה פרסונלי?

"לא. הכוונה היא לשלטון העיר, לא לשלטון ראשי הערים. אבל כדי למכור ספר, לא כל שכן רעיון, ועוד רעיון שקשה לעכל, צריך לספר סיפור טוב, ובשביל סיפור טוב, צריך להיות פרסונלי".

- מה התכונה הכי חשובה עבור ראש עיר?

"פרגמטיות".

- אתה יכולת להיות ראש עיר טוב?

"לא. אני אידיאליסט מדי".

השלום מתחיל בעיר: "ראשי מדינות מפרידים, ראשי עיר יכולים לחבר"

"בפוליטיקה הארצית צריך לפגוע באחר כדי להשיג קולות, לא ללכת לקראתו. אין פלא שאף ראש עיר בארה"ב לא נהפך לנשיא ארה"ב. ראשי מדינות יודעים להפריד, כדי להיבחר הם צריכים לסכסך ולהדגיש ניגודים. לעומת זאת, ראשי הערים יודעים לאחד אינטרסים, למצוא פשרות ולאחד את הציבור", אומר ד"ר ברבר, שבין ספריו גם רב המכר Jihad versus Mcworld. שראה אור ב-1995 ויש רואים בו נבואה להתנגשות רבת העוצמה בין הגלובליזציה הכלכלית של דמוקרטיות המערב, למסגרות שבטיות ודתיות באזורים אחרים בעולם.

ברבר סבור ששגשוג, ביטחון ושלום עולמי יושגו על ידי שיח בין ראשי ערים, ולא במשא ומתן בין מדינות ומנהיגיהן. בשיא אירועי "הסכינתיפאדה" בישראל, הוא מדגיש שזו גם הדרך לפתרון באזורנו. לדברי ברבר, לא רק שהמדינות בצורתן הנוכחית אחראיות לסכסוכים העולמיים, אין גם סיכוי שהסכסוכים יפתרו כל עוד מי שמנסה לפתור הם מנהיגי מדינות.

את ביקורו בישראל השבוע יפתח ברבר בעכו, עיר מעורבת, שבה מתקיים כנס העירוניות אליו הוא מוזמן כמרצה אורח. "לישראלים ולפלסטינים יש צרכים יומיומיים דומים. הסכסוך מזין מנהיגי מדינות, והדרך לפתרון עוברת בתושבי בית לחם וירושלים, ג'נין וחיפה, תל אביב ושכם. אם ראשי הערים ישתפו פעולה באינטרסים משותפים במסחר, משאבי מים, פתרונות תחבורה והגנה מפני פגעי טבע, השלום היה מגיע יותר מהר".

"מלחמה בעשירים או בתי ספר יותר טובים?"

"ראש עיר טוב לא יכול להיות אידיאליסט", אומר ברבר, "אידאלים זה לא פרקטי. ראשות עיר היא אמנות הפשרה, ומציאת המשותף והמשתלם לאיגודים, לתאגידים, לתושבים וליזמים". הוא מספר על הימים הראשונים אחרי שביל דה בלאז'יו נבחר להחליף את בלומברג כראש העיר ניו יורק: "הוא הגיע עם אג'נדה, האשים את קודמו שדאג רק לעשירים, תקף יזמים ובנקים, והכריז שידאג לעניים וייתן לכל ילד בית ספר טוב. כששאלו אותו: 'איך תעשה זאת', הרי צריך כסף בשביל לממן חינוך לכל, היתה לו תשובה: 'אמסה את החברים העשירים של בלומברג'. כששמעתי זאת לא הבנתי מה רוצה בלאז'יו: מלחמה בעשירים או בי"ס טובים".

עם כניסתו לתפקיד תקף בלאז'יו גם את יזמי הנדל"ן, ה'אויב' שבנה מגדלי יוקרה. כשדרש לבנות 40% דיור ציבורי בכל בניין, הם הכריזו שילכו לבנות בשיקגו ובמיאמי. "גם בלאזי'ו למד להתפשר. הוא סיכם על 20% דיור ציבורי, והיזמים נשארו", מסכם ברבר.