מותו של האיש שאהבתי

יצחק נבון היה אדם שאהבתי. היו פוליטיקאים שהערכתי, היו פוליטיקאים שחיבבתי, את יצחק נבון אהבתי. במשך שנים רבות, בעיקר בתקופת נשיאותו, היינו נפגשים ומשוחחים לעתים קרובות. מעט על פוליטיקה, הרבה סיפורים. פוליטיקאים הם לרוב אנשים משעממים מאוד, מדי מלאים בעצמם מכדי שיוכלו להיות מעניינים. נבון היה חריג. מהפגישות אתו הייתי יוצא אופטימי יותר, מאמין יותר, משכיל יותר, אנושי יותר. אפילו מזרחי יותר, למרות אשכנזיותי.

קרא צ'כוב ושבזי

על הנייר, נבון היה מזרחי. בחיים הוא היה בן אדם. הוא קיטלג אנשים לא לפי מוצאם העדתי, אלא לפי אישיותם. מה שמירי רגב ושכמותה מנסים לעשות בהתלהמות ובשנאה, נבון עשה בדרכו התרבותית, המושכלת, המוכשרת, אוהבת האדם באשר הוא אדם. הוא קרא צ'כוב, הוא קרא שייקספיר, והוא קרא גם את שבזי. והוא כתב את "בוסתן ספרדי" שתרם למודעות המזרחית יותר מכל ההתלהמויות של מירי רגב ושכמותה.

הכי לא פוליטיקאי

נבון היה הפוליטיקאי הכי לא פוליטיקאי שהכרתי. הוא היה נטול מרפקים, אבל התקדם למרות זאת. זו הייתה תקופה שבה קודמו אנשים בגלל איכותם, לא בגלל מגדרם, האתני או הפוליטי. המחשבה להשתמש במוצא העדתי לצורך קידום עצמי מעולם לא עלתה על דעתו של נבון. פשוט לא היה צורך, היה לו די והותר משל עצמו. מנבון למדנו שאין דבר כזה מזרחי או משהו אחר. יש בני אדם, והם יישפטו על פי אישיותם ורמת תרבותם, או על פי גסות רוחם. יש משני המינים אצל המזרחיים, יש גם אצל הלא-מזרחים, וגסי הרוח משני המגדרים לא נכללו בסביבתו של נבון.

השיחה האחרונה כנשיא

מאז ששמעתי על מותו של נבון, לא יוצאת לי מהראש השיחה האחרונה שהייתה לי אתו כנשיא. היה יום שישי לפנות ערב. קיבלתי ממנו טלפון, אם אני יכול לבוא אליו. הוא סיים אז תקופת נשיאות ראשונה. אמר שהחליט לא ללכת לקדנציה נוספת - למרות שהיא הייתה שלו לו רק רצה. לא הבנתי: למה? הרי כולם רוצים אותך. מספיק לי, אמר, יש לי חלום לכתוב ספר על בן גוריון. מה רע בלכתוב במקום הזה? שאלתי. אבל הוא היה נחרץ. נראה היה שמשהו נשבר בתוכו. בשנים האחרונות המעטנו להיפגש. אבל קשה לי המחשבה שלעולם כבר לא אוכל ליהנות, ולו פעם אחת נוספת, מחברתו.

רגב וברץ, זוג מהשמיים

אם מירי רגב יכולה להיות שרת התרבות, למה שרן ברץ לא יהיה ראש מערך ההסברה? הם דווקא משלימים יפה האחד את השני.