על גזענות ודעות קדומות: תערוכה חדשה - "כן לא שחור לבן"

התערוכה "כן לא שחור לבן", המוצגת בבית מאירוב בחולון, מציגה אמנים מוכרים כמו סיגלית לנדאו וספנסר טוניק הבינלאומיים, לצד אמנים שאינם רק אלמוניים לציבור, אלא הסיכוי שלהם להגיע להכרה כמעט אפסי. את התערוכה אצר גיא מורג צפלביץ', והוא רואה בה דרך לתת ביטוי לחלק בחברה שמושתק בדרך-כלל.

"התערוכה עוסקת בנושא שהוא בנפשנו, ויחד עם זאת היא לא תערוכת מחאה. ניסיתי לקחת את הנושא של שחור ולבן ולבחון אותו מכל הצדדים. והמטרה הייתה לעשות מעשה שיגרום לאנשים לחשוב, אך בלי לגרום לאנטגוניזם", אומר מורג בראיון ל"גלובס".

- כלומר לא לחנך ולהטיף, אלא לפתות קהל להתקרב ולהיכנס לעולמות חדשים.

"אני לא מאמין שמישהו שיש מוח בקודקודו חושב שלהיות גזעני זה תקין. אנשים שבויים בתפיסותיהם בלי להקדיש להן מחשבה. אני מאמין שבאמנות אפשר לעשות דברים אחרת, וניסיתי להראות את זה".

- אבל כשאתה בא "לעשות משהו עם הקהילה האתיופית", בעצם ההגדרה, זה לא גזעני?

"באמנות ובתרבות הישראלית אנחנו לא רואים כמעט בכלל עבודות של יוצאי אתיופיה. גם בגלל החברה, שהיא סגורה ולא פלורליסטית כמו שאנחנו אוהבים לחשוב, גם בגלל הקליקות של עולם האמנות. אין ליוצאי אתיופיה את הקשרים של הישראלים הוותיקים ואין להם את המרפקים ואת הגב הכלכלי. כי הרי המקום של אמנות בחיים בא אחרי המזון, הפרנסה, קורת גג - בפירמידת הצרכים של מאסלו, התרבות והאמנות אינן נמצאות במקום בסיסי. אני חושב שביחסים בין שחור ללבן יש הרבה יותר מהמטען הפוליטי או החברתי הנוכחי, והתערוכה הגיע בנקודת זמן חשובה".

"בבחירת המשתתפים לתערוכה היה לנו חשוב לעבוד עם אמנים ומעצבים יוצאי אתיופיה שעבודותיהם ראויות לתשומת לב אמנותית, אך לא ממש זוכות לבמה. גם כשאני פונה לאמנים יותר מוכרים, חשוב לי כאוצר להוציא אנשים ממרחב הנוחות שלהם, כדי להוציא מהם את הבלתי צפוי, בלתי נשלט".

"שומע את הסימפוניה"

בין היצירות המוצגות בתערוכה בולט השיר "עבודה שחורה" של אהוד בנאי. מורג צפלביץ': כששמעתי את שירו של אהוד בנאי "עבודה שחורה" (1987) זו הייתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי בהתייחסות אמנותית ליחס אל יוצאי אתיופיה. לא נפגשנו בהם בחיי היומיום ולא ראינו את הבעייתיות של קליטתם בחברה. מבחינתי הטקסט ושירה בכלל הם לא פחות יצירה מאמנות חזותית. פניתי לאהוד בנאי וביקשתי ממנו להציג בתערוכה את כתב היד של השיר וכך הוא מוצג.

"עבורי כשאני יוצא מהבית אני לא חושב בכלל איך אני נראה בעיני אחרים. עבור אדם יוצא אתיופיה זו בעיה שהיא כמעט בלתי עבירה - איך אנחנו מסתכלים עליהם? הם שחורים בבוקר הם שחורים בערב, הם לא נתפסים כאנשים נבדלים ואינדיבידואליים. והנה הזעם שיצא מהם בהפגנות בקיץ האחרון הצית את הרעיון לתערוכה, כי פתאום ראיתי את הקושי שעימו הם מתמודדים".

האמנית קרן שפילשר, אשתו של מורג ואחת השותפות האמנותיות הדומיננטיות בתערוכה, מתארת את אופן התבשלות התערוכה כסימפוניה של גילויים: "גיא אוהב לעבוד עם הרבה אמנים והרבה קולות ברקע - זוהי הפרעת הקשב שלו, כמו מנתח (מורג הוא רופא בהשכלתו ח.פ.ר), כשהוא ביצירה, הוא שומע את הסימפוניה שמסביב", היא אומרת.

"הטריגר לתערוכה היה המשחק 'כן לא, שחור לבן', דברים שאסור להגיד, טאבו והכחשות מקובלות בחברה. וכמובן שלכולנו היו דעות קדומות ותפיסות שגויות. למשל, גילינו שמבחינה אמנותית הפאלטה של הצבעים של הקהילה האתיופית היא כמו שלי - כל הצבעים שבעולם. החוויה שלי הייתה תגלית מרהיבה.

"הדימוי הכללי של אתיופים בחברה היא של נשים ואנשים נחבאים אל הכלים, צנועים ולא מתבלטים. נשים שיודעות לרקום ולעשות אינג'ירה. מתי אנחנו שומעים עליהם, כשיש רצח ברחובות או כשיש אפליה בבתי הספר. והנה אנחנו באים ופוגשים חוויה שונה לגמרי".

- איך הגעתם לאמנים ולקהילה?

"חיפשנו אמנים ואמניות אתיופיים. לא אומנויות אתניות. חברים שלנו, שיושבים בוועדות קבלה של בתי ספר לאמנות אמרו שלא מגיעים ככלל מועמדים אתיופים. כי הרי ברור שבשביל להיות אמן נחוץ גב כלכלי. כחלק מההכנות לתערוכה החלטנו לשלב גם פעילות עם אוכלוסייה של ילדים ומבוגרים".

מורג מסביר כי הרעיון היה ליצור לא רק התבוננות מבחוץ על אמנים אתיופים, אלא לקרב את הקהילה האתיופית אל האמנות, כנקודת מפגש. "אבל לא להציג את יצירת הקהילה האתיופית כנישה של מלאכת יד, אלא הצענו סדנאות בהנחיית אמנים מובילים שיצרו עם הקהל עבודות מפתיעות, והוסיפו נדבך לתערוכה".

גלריית המשכן בית מאירוב, רחוב הרצפלד 31, חולון. ביום שישי הקרוב ב-11:00 יתקיים שיח גלריה בתערוכה עם האוצר גיא מורג ועם רבים מהאמנים. הכניסה חינם.