מניו-ג'רזי עד ת"א: שתי תערוכות יחיד של האמנית מלי דה-קאלו

שרשרת של נסיבות בלתי מתוכננות הביאו את האמנית מלי דה-קאלו לתקופת שיא, שבה היא מציגה ב' מקביל שתי תערוכות יחיד, שאוקיינוס מפריד ביניהן ובכל זאת עובר ביניהן גם קו מקשר. במרכז מאנה לאמנות עכשווית (Mana Contemporary) בניו-ג'רזי, היא מציגה את תערוכת הווידאו-ארט "מוסרות # 2: עדויות על אובדן אימהות". זהו מיצב וידאו רב-ערוצי שנוצר במיוחד לחלל המתחם לאמנויות המזרח התיכון (MECA), גלריה הפועלת מזה כ-3 שנים במרכז מאנה, קומפלקס גלריות, מחסני אמנות וחללי סטודיו, שהקים משה מאנה, בעלי חברת ההובלות הניו-יורקית "מויש'ס מוברס".

פרויקט הווידאו-ארט של דה-קאלו מבוסס על עדויות של אימהות שהופרדו מילדיהן או שאלה האחרונים ניתקו עימן את הקשר, בעקבות פירוק התא המשפחתי. "נחשפתי לנושא כשעשיתי עבודת מחקר על אימהות גרושות, במסגרת לימודים בסמינר הקיבוצים", מספרת דה-קאלו בריאיון ל"גלובס". "גיליתי שהתופעה של אימהות שהופרדו מילדיהן, בעיקר בלחץ בני הזוג לשעבר וחברה מסורתית, הרבה יותר רחבה ממה ששיערנו. מצאתי נשים מהמגזר הערבי והחרדי שלא ראו את ילדיהן 6-7 שנים. רבות מהן סירבו להתראיין, גם כשהבטחתי להסתיר את זהותן או אפילו לא לצלם".

- איך הפך החומר של המחקר לחומר אמנותי?

"היה ברור לי שצריך להוציא את הדבר הזה לאור ולא רציתי להסתפק בתיעוד מחקרי, אלא בחרתי לעשות זאת באמצעות סטורי טלינג - לספר סיפור. זה לא חומר שיושב על המדפים אלא מדיום שמתווך את הנושא בצורה ישירה, תמציתית ורגשית מאוד".

ארוחת ערב מקרית עם האמן יגאל עוזרי הובילה להצגת התערוכה במרכז האמנות מאנה. "יגאל כל-כך השתומם, קודם כל על הנושא של הפרויקט, על עומק ההסתה שחוות נשים והאובדן של אימהות שהופרדו מילדיהן. זוהי תופעה נפוצה וידועה שלא מדברים עליה", היא אומרת. עוזרי יצר את החיבור בינה לבין יוג'ין למאי, האוצר הראשי של Mana Contemporary, ומשם הדרך לתערוכה הייתה קצרה - אחרי פרויקט שארך 3 שנים של הכנה.

"לקחתי 5 ריאיונות מהמחקר, הפכתי אותם ל-5 מונולוגים הנמסרים על-ידי נשים שונות. הם מוצגים כשהם נקראים בעברית, ערבית ואנגלית", מכאן גם שם התערוכה "מוסרות", מלשון מסירת עדות. זוהי הפעם השנייה שדה-קאלו מציגה את הפרויקט בארה"ב, אחרי שבשנה שעברה הוצג במוזיאון בלואיזיאנה.

מסמך חברתי קשה

אימהות היא מיתוס ואתוס יסודי בחברות המסורתיות של היהדות, האיסלאם והנצרות. אימהות שאינה פעילה היא תופעה חברתית מוקצית מחמת המיאוס. עודתה של דה-קאלו מציגה מונולוגים עוכרי שלווה, דרכם נחשף מסמך חברתי נוקב על התמודדותן של הנשים עם רגשות האשם והכאב, תחושת אי-כשירות וזהותן הסדוקה, לנוכח עולמן שהתהפך עליהן. חלק מהדוברות, הן אקטיביסטיות בתחום המגדר, התומכות במהלכים שיתופיים של סולידריות נשית. הן דוברות עברית, ערבית ואנגלית - בחירה המדגישה את איכותה האוניברסלית, חוצת התרבויות של התופעה המורכבת העומדת במרכזו של המיצב.

"דה-קאלו מתייחסת לעדויות המרכיבות את הסדרה כאל חומרים מן המוכן, שאותם שחזרה וערכה. הנרטיבים אותנטיים ובדויים כאחד - חומרי חיים", כותבת על התערוכה חוקרת האמנות לילי וואי.

במקביל, זמן קצר לאחר פתיחת התערוכה בניו-ג'רזי, נפתחה תערוכת יחיד נוספת שלה, בגלריה "הקיבוץ" בתל-אביב. כאן היא מציגה עבודה אישית-ביוגרפית, שחוזרת לנושא המשפחתיות מזווית הפוכה. בעוד שהתערוכה בניו-יורק עוסקת בסוג של אובדן, התערוכה כאן עוסקת בהבניית הזיכרון המשפחתי.

בתערוכה "5 סימנים וזמן" היא מציגה 5 סרטי וידאו-ארט, המתייחסים למעמדו של הצילום המשפחתי, כמקדש של זכרונות והבניית מיתוסים. דה-קאלו מציעה את העיון באלבום כהזדמנות להתבוננות. התצלום עצמו אינו מופיע בסרט, במקומו, בני המשפחה מתארים אותו בהצלבה, כמעין "רשומון" של זכרונות מהאלבום.

דה-קאלו פגשה כל אחד מהנוכחים בתצלום בביתו שלו, והציבה בפני כל אחד בנפרד שתי בקשות: לתאר במילים את התצלום עצמו, ולתאר את הרגע המסוים המתרחש באירוע המצולם. התוצאה היא שהצילום המדובר הוא "נעדר נוכח" ואילו התיאורים השונים מבטאים את נקודות המבט והיחסים המשפחתיים בין המשתתפים.

היא עצמה מצלמת במצלמת הווידאו הנייחת. המצולם מקבל את הקשבתה הבלתי מופרעת למשך זמן שלם. מרגע זה מתרחש מונולוג אשר מונחה על-ידי אסוציאציות חופשיות, כשרגש וזיכרון ומטענים מן העבר, שאינם דווקא קשורים לצילום, משתרבבים ועולים. "הצילום נבנה מנטלית דרך העריכה שאני עושה ומספרת את המטה-סיפור, את מה שהמשפחה לא מספרת. העריכה גדולה מסך החלקים". כך נוצר סיפורה של האמנית. "אני עצמי אדם מאוד ביישן וכך דרך אחרים אני מצליחה גם להיות מספרת סיפורים. העבודה הראשונה בסדרה 'ארוחת בוקר' נעשתה עם הילדים שלי". כך מתקבל ממד אוטוביוגרפי, ממרחקי מבט שונים.

שיח גלריה בתערוכה בגלריה הקיבוץ יתקיים בשבת 21.11, בשעה 11:00, עם האוצרת יעל קיני ועם יאיר ברק. התערוכה במאנה קונטמפוררי, ניו-ג'רזי, מוצגת עד סוף דצמבר.