זעזוע של ענף שלם

אומר מיד, זהו אחד המהלכים החמורים ביותר ביחסי שלטון-מגזר עסקי. מדובר בניסיון לשנות דרך חוק ההסדרים במשק את סדרי העבודה הנוגעים לתחום הפנסיה של העובדים. זהו מהלך חמור, לא פרי של רצון רע, אלא פרי של שיבוש ערכים ושל איבוד דרך, המתרחש כיום בישראל ביחסים שבין רשויות המדינה; ולדאבוני, לפעמים גם בין המחוקק לבין המגזר העסקי בישראל.

בטרם מטילים היום עול נוסף על המגזר העסקי, צריך לבחון ברצינות ועל-פי אמות-מידה קפדניות מאוד - האם יש הצדקה אמיתית לעשות זאת; ולא ללחוץ בקלות על ההדק של יריית עוד רפורמה.

ברפורמה הזו מוצע לנו לזעזע ענף משקי שלם, המכיל אלפי עוסקים שזה מקור פרנסתם, שאותו בנו בעמל רב כעסק לגיטימי לכל דבר. עיקריה של הרפורמה הם הפרדת שירותיו של סוכן הביטוח, בין שיווק המוצר לתפעולו. כך שסוכן אחד יציע חבילת פנסיה, וסוכן אחר ידאג למתן שירותי התחזוקה; וכן הטלה שרירותית של חובות נוספים על המעסיק. הבוס אמור להחליף את סוכן הביטוח בכל הקשור להבטחת זכויות הפנסיה של העובדים.

השאלה המתבקשת היא, מדוע צריך להפריד בין "השיווק" ל"תפעול" כשמדובר בשירות אינטגראלי שלם? במקרים רבים, מבינים שאין די רק בהספקת המוצר. נחוצים גם האחריות והצורך להבטיח שהמוצר ישיג את ייעודו. מקום בו רוצים ליצור פיצול באחריות בין שיווק המוצר לשירות, מתעוררים חיכוכים באשר לטיב המוצר ולטיב השירות.

שיווק מוצרי הפנסיה ומתן השירות כדי שהזכויות אכן ימומשו במלואן הם שירות אינטגראלי אחד, בלתי-נפרד, באחריותו של ספק המוצר. התפעול אינו באחריותו של המעסיק, שעליו מוטלת החובה להעביר את ההפרשות הכספיות המגיעות לעובד במלואן ובזמן, ולא מעבר לזה. לא ברור לי מהיכן שואבים את הנחת-היסוד שעל המעסיק מוטלות חובות, המוטלות בדרך-כלל על סוכן הביטוח.

על דבר אחד אפשר כן להסכים: כל עובד חופשי לבחור את תוכנית הפנסיה ואת מוצרי הפנסיה שבהם הוא מעוניין; וכן לבחור לעצמו את סוכן הביטוח שבו הוא מעוניין. אבל כאן צריך לעצור. מכאן אסור לעבור למסקנה שכאילו אסור למעסיק לדאוג לעובדיו, ואסור לו לנהל משא-ומתן קולקטיבי עבור כל ציבור עובדיו כדי להשיג להם את תנאי הפנסיה הטובים ביותר בדמי-הניהול הנמוכים ביותר.

המעסיק חייב להציע לעובדיו תוכנית המבוססת על משא-ומתן קולקטיבי. הוא לא יכול לכפות עלי העובדים לקבלה, ו/או להיות מיוצגים על-ידי סוכן ביטוח שבו הם לא מעוניינים; אבל הוא בהחלט צריך לנהל בידע מקצועי ובתבונה משא-ומתן שיהיה לטובת עובדיו.

ומה שמוזר יותר - אם אכן המטרה הסופית היא שבירת כל המערכות, כדי להוזיל את עמלות דמי-הניהול שגובות קופות-הגמל וקרנות הפנסיה, הרי אפשר לדבר איתן ישירות בלי לזעזע ענף משקי של אלפי עוסקים ובלי להטיל חובות נוספות על המעסיקים, שגם כך מוטל עליהם עומס רב.

תחת סיסמאות של "תחרות" ו"טובת העובד", הגענו לאובדן דרך, תוך התעלמות מזכויות היסוד שהוענקו במפורש לכל אדם בחוק יסוד: חופש העיסוק.

מה שניתן להשיג ישירות, לא צריך לנסות ולהשיג תוך פגיעה בחופש העיסוק של מערכות שלמות. כל עוד ניתנים שירותים ומוצרים בשוק החופשי בתנאי תחרות, ומקבל השירותים מקבל אותם מרצונו החופשי, אין מקום לשום התערבות שלטונית. מדברים על תחרות במקום שבו ישתחרות, ועל טובת העובד במקום שבו לא מושגת טובת העובד.

אגף שוק ההון במשרד האוצר רוצה לבסס את הרפורמה על-סמך ההנחה המפוקפקת, כאילו המעסיק מעמיס על העובד את הוצאות התפעול של זכויות הפנסיה. אך חובת המעסיק מסתיימת בכך שהוא מעביר את ההפרשות לקרן הפנסיה במלואן ובמועדן, ואנא על תטילו עליו חובות נוספים. המעסיק אינו מעמיס על העובד שום עלויות שהוא-המעסיק צריך לשאת בהן. הוא מנהל את המשא-ומתן עבור עובדיו, ולטובתם, ויש לו אינטרס ברור להשיג עבורם את התנאים המיטביים.

השיטה כולה מתפקדת היום ביעילות רבה. אם יש מעסיקים הפוגעים בחופש הבחירה של העובד, צריך לטפל בהם באופן פרטני. אסור לשלוף מקרים יחידים שבהם מעסיקים פגעו בחופש הבחירה של העובד, ולהסיק מכך שצריך לשנות את כל המערכות המתפקדות כיאות, ולהוליד את התוצאות השליליות הנובעות מכך: גם פיצול אחריות גרוע, גם הטלת חובות נוספים על המעסיקים, וגם מצב שבו העובד לא יוכל ליהנות מניהול משא-ומתן קולקטיבי.

מעניין לציין, שכאשר ארגון עובדים מנהל משא-ומתן קולקטיבי, זה נתפס לטובת העובדים, על אף שארגוני העובדים גובים מעובדים שאינם חברים בארגון דמי טיפול ארגוני; ומנגד, כשהמעסיק מנהל משא-ומתן קולקטיבי עבור העובדים, זה אומר שהוא מעמיס את הוצאותיו שלו על העובדים. יש להשתחרר מתפיסה אפלייתית זו, שהיא מזויפת מעיקרה והיפוקריטית במהותה.