חלום חלמה אאונג סאן

זה (אולי) הזמן להיזכר בתקוות הרמות של סוף שנות ה-80, כאשר השתרר הרושם ה(כמעט) כללי שהטובים גברו על הרעים. זה (אולי) הזמן, מפני שאחד הסימנים המוקדמים של ניצחון הטובים היה ההתקוממות העממית בבורמה, נגד משטר צבאי עריץ. נזירים בודהיסטים כתומי גלימות היו חיל החלוץ של "כוח העם" ברחובות ראנגון הבירה. אישה דקיקה, שרגלה לא דרכה בבורמה זה 20 שנה, הופיעה מגלותה בלונדון, כדי לשאת את נס המרד. אאונג סאן סו צ'י הפכה עד מהרה לאחד הסמלים רבי ההשראה ביותר של מאבק עמים על חירותם. השבוע, מפלגתה נחלה ניצחון עצום בבחירות חופשיות, שאולי, אולי, יממשו את החלום בן 27 השנה.

הגנרלים לפתו את גרונה של בורמה (עוד לפני שהחליפו את שמה ל"מיאנמאר"). הם ניתקו אותה מן העולם החיצון, הכריזו על "סוציאליזם", שדדו את אוצרותיה, לחמו בשבטיה המורדים, ואסרו כל גילוי של מחשבה חופשית.

אגב, בורמה לא הייתה תמיד כזאת. בשנות ה-50 הייתה בה דמוקרטיה, וראש ממשלתה או נו היה ידוע לכל ילד ישראלי בזכות מסעו לארץ. זה היה הביקור הרשמי הראשון של ראש ממשלה זר בישראל מעוטת הידידים, ונתן אלתרמן הודה לו אז בשם האומה: "עוד אנחנו עומדים פה בקצה היבשת/ נצורים ומנודים וגדופים מלאום/ - איש אמיץ הוא שקם ולא חת מגשת/ וחייך ואמר בעברית: שלום" (http://tinyurl.com/u-nu-israel).

בן גוריון טעה אז להניח, שהגנרלים הבורמים רק עושים בדק בית, על מנת להחזיר את השלטון לפוליטיקאים. הוא, וכל השאר, מיהרו לעמוד על טעותם. בורמה הייתה אחת הראשונות במה שהתחילו אז לכנות "העולם השלישי", אשר פנתה מדמוקרטיה לרודנות צבאית. עד מהרה, זה נעשה התקן בכל אפריקה ובחלקים של אסיה.

"כוח העם"

ההתקוממות העממית בבורמה נתפסה אז כחלק מתנועה רב-יבשתית של "כוח העם". ב-1986, "כוח העם" הפיל את הרודן פרדיננד מארקוס בפיליפינים ואת הרודנות של משפחת דובאלייה בהאיטי. במאי 1989 הצטופפו מיליון סינים בכיכר השלום השמיימי של בייג'ין, כדי לתבוע דמוקרטיה ליברלית. ביוני 1989 נערכו הבחירות החופשיות הראשונות בפולין, וממשלה לא-קומוניסטית עלתה לשלטון. בנובמבר 1989 קרסה חומת ברלין. בדצמבר 1989, התקוממות עממית סחפה את צ'אושסקו מן השלטון ברומניה. בו בחודש, כמעט בו ביום, הפיל חיל פלישה אמריקאי את הרודן הצבאי נורייגה בפנמה.

בפברואר 1990 ויתרה המפלגה הקומוניסטית הסובייטית על המונופול החוקתי שלה באקט שהחיש, אם גם מבלי דעת, את התפרקות ברית המועצות. בו בחודש הובסה הרודנות המרקסיסטית בבחירות חופשיות בניקרגואה. בו בחודש שוחרר נלסון מנדלה מן הכלא, והתחיל השלב האחרון בחיי האפרטהייד בדרום אפריקה. בכל רחבי אפריקה השחורה התחילו ליפול משטרים רודניים, ובחירות חופשיות נערכו, מבנין בצפון עד זמביה בדרום.

מקומות שלא חשבנו עליהם כלל באיזשהו קונטקסט מחוץ לרודנות קפריזית התחילו לזקוף את ראשיהם, ולתבוע חירות: בולגריה, אלבניה, אלבניה!, פרגוואי, בחריין... מדינות עצמאיות ודמוקרטיות התחילו לבקוע מרחמה של יוגוסלביה המתפוררת. הרודנות הקומוניסטית באתיופיה (בתמיכה אירונית של ברית המועצות, קובה וישראל) הגיעה אל קיצה בדם ואש, ואריתריאה העצמאית נחלצה ממנה.

"סוף ההיסטוריה"

בימים ההם לא הייתה אלא שאלה אחת: מי הבאה בתור? פרנסיס פוקויאמה, ההיסטוריון האמריקאי, כתב אז מסה מדגדגת-חושים. הוא קרא לה "סוף ההיסטוריה", במובן זה שהמאבק בין אידיאולוגיות יריבות הוכרע אחת ולתמיד, ועידן של דמוקרטיה ליברלית הפציע.

האביב הגדול של השנים 1994-1986 הגיע אל קיצו. הוא הוטבע בדם בסין, ביוגוסלביה, בהאיטי, בקווקז. בהדרגה התחיל לחו לנוס ברוסיה. בורמה, מסנוניות האביב, הייתה אחת המבשרות הראשונות של הסתיו. ב-1990 היו בה בחירות כלליות חופשיות, ומפלגתה של אאונג סאן סו צ'י נחלה ניצחון עצום, 80% ויותר של המושבים בפרלמנט.

הגנרלים מיהרו למחוק את התוצאות מן הספרים. היא עצמה הושלכה פעם אחר פעם למעצר בית מתיש ומשפיל. היא הפכה לאסירה הפוליטית המפורסמת ביותר של זמננו. ב-1991 הורעף עליה פרס נובל לשלום. היא סירבה לנסוע לאוסלו לקבל אותו, שמא לא תורשה לחזור.

היא הייתה תקועה בגרונם

לא הייתה קדושה מעונה ממנה. גם מי שלא היו מסוגלים למצוא את בורמה על המפה, מצאו את אאונג סאן סו צ'י בלבם. היא הייתה תקועה בגרונם של הגנרלים, עד שלבסוף, עשרים שנה אחר כך, הם שחררו אותה מן הכלא. ב-2012 היא הורשתה להתמודד בבחירות-משנה לפרלמנט. מפלגתה זכתה ב-43 מ-45 המושבים הפנויים. הליברליזציה הפוליטית החזירה את בורמה/מיאנמאר המנודה אל משפחת העמים, מבלי שהגנרלים נדרשו לוותר על שלטונם.

עכשיו הם נדרשים. בחירות כלליות לפרלמנט חזרו והניבו השבוע ניצחון עצום למפלגתה של אאונג סאן סו צ'י. הגנרלים מתפתלים במושביהם. הם כבר הבטיחו, באמצעות תיקון נלעג לחוקה, שהיא לא תוכל להיות נשיאה. אבל האם הם יניחו למפלגתה להרכיב ממשלה?

המתנה של 25 שנה לכיבוד תוצאות הבחירות היא באמת קצת יותר מדי. ההמתנה חספסה והקשיחה, ובהכרח ציננה התלהבות והקטינה אידיאליזם. זה נכון כמעט בכל מקום. כאשר מהפכה ספונטנית ולא-אלימה אינה מורשית לקטוף את פירות ניצחונה, הסיבוב הבא נוטה להיות הרבה פחות נעים. מה חבל שהתפתחות המינים לא כללה מוטציה של לימוד איך להפסיד בכבוד ואיך לנצח בנדיבות.