הקפיטליזם החזירי חוזר

א.

אני לא הראשון, ומכאן גם לא היחיד, ששם לב להצטרפות של כמה אירועים השבוע, אירועים שלא בהכרח קשורים אחד לשני, ובכל זאת - כשהם מוצגים זה לצד זה, לא רק שמתקבלת תמונה די מכוערת אלא שמתברר שהם בעצם די מתאימים. חתיכות בפאזל.

בשבוע שעבר החליטו חברי הכנסת להעלות את שכרם בשיעור עליית השכר הממוצע במשק פחות אחוז אחד (עליית שכר המינימום) ומינואר הקרוב הוא יעלה בסכום של עד 1,463 שקל בחודש. זאת, אחרי שיום קודם דחו חברי הכנסת הצעה להעלות את שכר החיילים (אף על-פי שיש סיכוי סביר ששכר החיילים יעלה בכל זאת).

במקביל, אישר דירקטוריון דסק"ש מקבוצת אי.די.בי את תנאי השכר של המנכ"ל החדש, מר גיל שרון. הוא יקבל 200 אלף שקל בחודש, מניות בסכום של 44 מיליון שקל ושאר הטבות נוספות כמו בונוסים נאים, אוטו מפואר וכמובן מצנח זהב של 9 חודשי שכר (כמעט שני מיליון שקל) למקרה שיפוטר ויישאר חסר כול - כי בינינו, עם כזו משכורת לא נשאר כלום בסוף.

ואם זה לא מספיק, על-מנת לאשר את החבילה הנ"ל, "נאלץ" דירקטוריון החברה לשפץ מעט את "מדיניות השכר" בחברה, ואף צוין כי ועדת התגמול והדירקטוריון בחנו את הנושא והגיעו למסקנה שאף על-פי שמדובר בתגמול גבוה, הרי ש"מדובר בתגמול ראוי".

(במאמר מוסגר: עיתוני הכלכלה הגדירו את שכרו של שרון כ"חבילת תגמול מפנקת", מה שעיצבן אותי נורא. למה? כי בכל מה שקשור באנשים רגילים, כמוכם וכמוני, כל מה שמוגדר "פינוק" זה תמיד הדבר הכי דרעק. ארוחת בוקר מפנקת היא תמיד קרואסון יבש וריבה בצבע שחור שבתוכה שלוש גוויות זבובים. חבילת נופש מפנקת היא תמיד טיסה שלא נגמרת בעגלה מעופפת בלי מקום לרגליים ושני לילות במלון מלא פרעושים ליד תחנה מרכזית. ערכת טיפוח מפנקת? ספוג ושלושה בקבוקונים זעירים ובתוכם משהו בריח של שירותים ציבוריים בתחנת רכבת בהודו. עיסוי מפנק? מכונאית טנקים לשעבר באחד מצבאות הבלקן מורחת עליך שמן מנועים תוך כדי שהיא מדברת בטלפון. זה מה שאנחנו יודעים על פינוק. אבל גיל שרון? אצלו פינוק זה פינוק!)

 גיל שרון / צילום: יונתן בלום

נמשיך: בשבוע שעבר ביקר ניר גלעד - יו"ר כי"ל והשכיר העשיר במשק עם משכורת של כמעט 44 מיליון שקל בשנה - בוועדת הכספים של הכנסת במסגרת דיון על חוק ששינסקי 2, ובעודו מביט מלמעלה על נבחרי הציבור שמרוויחים כל-כך הרבה פחות ממנו עד שזה מביך אפילו לכתוב כמה - הודיע להם: "... הכדאיות הכלכלית להמשך הפעילות במדינת ישראל הולכת ויורדת. ... אתם לא מרימים יד למען החברה, אתם מרימים את היד על הנגב...". אחרי ההתפרצות (המבזה כשלעצמה) שהתעוררה, אמר גלעד: "התרומה שלי לנגב בעשרות שנים של עשייה ציבורית עולה על כל מה שחברי הכנסת פה עשו".

עכשיו תגידו לי אתם, באיזה עולם משרה במשכורת של 44 מיליון שקל בשנה בחברה פרטית יכולה להיחשב כ"תרומה"? כי אני מת לעבור לגור בעולם הזה, אבל אני חושש שלא יכניסו אותי. זהו עולמם של הניר גלעדים, של הגיל שרונים.

 ניר גלעד / צילום: איל יצהר

אז נבחרי ציבור מעלים לעצמם משכורת תוך כדי שהם מונעים העלאה מאלה שחייבים בשירות; מנכ"לים אטומים דורשים ומקבלים שכר מטורלל; אחד מהם לא מתבייש לאיים על אזור שלם בישראל ואילו השני קנה את תהילתו המפוקפקת ואת חבילתו המפנקת במלחמה נגד עובדי פלאפון שרצו להתאגד. הוא הפסיד, אגב.

ועכשיו תגידו לי - נכון שגם אתם רואים את הפאזל?

ב.

יותר משזה פאזל, זה דז'ה-וו. אתה קורא את הכותרות בעיתוני הכלכלה וחש כי כבר היית בסרט הזה, נכון? זה הסרט הזה שבו אתה בבריכה ומשתינים מהמקפצה. כשאתה מחפש את המציל שיציל, מתברר לך שכל מה שהוא עושה זה לארגן את התור של אלה שמשתינים עליך.

ואז באה גם עסקת הענק של גולן וסלקום - האחרונה והגדולה תשלם כמעט 1.5 מיליארד שקל (כולל חוב) תמורת הראשונה והקטנה. אין שום היגיון עסקי לסכום הזה, כך הבנתי מאנשי מקצוע: הוא לא קשור לשווי השוק של גולן טלקום, בטח לא לרווחיה, גם לא לפוטנציאל שלהם, בטח לא לאווירה הכלכלית בכלל המשק. הסכום הדפוק הזה משולם תמורת דבר אחד: סילוק מתחרה שאילץ הורדת מחירים בשוק הסלולר.

אז רפורמת הסלולר של כחלון, אולי הרפורמה היחידה שבאמת עבדה פה ובאמת נתנה לאנשים תחושה טובה בלב וקצת כסף בכיס, הולכת בדרך כל בשר. וגם אם נכון שלא כל התחרות בשוק הסלולר תלויה בחברה אחת, בכל זאת: העסקה הזו, בצירוף כל מה שתואר לעיל ולכי"ל, מציירת בצבעים חיים את אותו דז'ה-וו לימים של התנהלות ציבורית ועסקית מופקרת, מנותקת ואפילו הייתי אומר, מרושעת.

וראו איזה פלא: גם דסק"ש וגם סלקום הן של אי.די.בי. כמה התגעגענו לדנ"א של החברה הזו, שעובר בירושה מדנקנר לאלשטיין - התגמולים, הרכישות, הדירקטוריון הצייתן. כל-כך הרבה יופי הביאה אי.די.בי לתרבות העסקית בישראל. כמה טוב שהיא חוזרת, נכון?

ועוד חלק שיושב ממש בול בפאזל, כמעט משלים אותו: גיל שרון הגיע לדסק"ש מפלאפון. פלאפון זה בזק. בזק זה שאול אלוביץ'. לאחרונה נתניהו, שר התקשורת, אישר לאלוביץ' עסקת בעלי עניין שבמסגרתה מכר האחרון לבזק (חברה שלו) את "יס" מיורוקום (גם חברה שלו). משרד התקשורת גם מעכב רפורמה בטלפון הקווי שתעשה טוב לציבור, אבל תגרום לבזק הפסדים. ואם זה לא מספיק אז לאחרונה פרסם גידי וייץ תחקיר ב"הארץ" שהציג כיצד אתר "וואלה!" של אלוביץ' מחבק את ראש הממשלה.

הדז'ה-וו חוזר. ככה זה, חברים.

ג.

את התמונה הגדולה והכעורה - שאם הייתי הצייר שלה הייתי קורא לה משהו כמו "חוסר הבושה חוזר הביתה" - משלים החלק האחרון בפאזל: המציאות החוץ-עסקית בישראל, קרי המצב הביטחוני.

תאוות הבצע, והשחיתות שתמיד נלווית אליה כצל, אינן דבר חדש. הן חלק מהמין האנושי מאז ומעולם. תמיד יהיו, אף פעם לא הלכו ולא ילכו לשום מקום. ובכל זאת, האווירה הציבורית בשנים האחרונות, מאז 2011, קצת עידנה חלק מהביטויים הציבוריים של חוסר הבושה, כמו שכר הבכירים המופרז ועסקות הענק המופרכות. למה דווקא עכשיו הכול חוזר?

רבות דובר ונכתב לאחרונה על מה שניתן לכנותו ההידרדרות לברבריות בחברה שלנו. סבב האלימות האחרון הוא אחד מהיותר כעורים שחווינו. יש בו משהו פראי, קמאי. נדמה שכל השדים ברחו מכל הבקבוקים. זוהי שעתם היפה של השנאה ושל הזעם, של ההעדפה ושל האפליה. נדמה כאילו הכול פרוץ, מותר, וכשהכול מותר - אז באמת הכול מותר.

אפשר לראות את כל מה שהתרחש השבוע ותואר לעיל כמעין התגלמות כלכלית של ההידרדרות לברבריות, לא? אפשר לראות, ואני רואה, את תאוות הבצע שנחשפת (שוב) לעינינו כמין סובלימציה (עידון) עסקית ופוליטית של תרבות הלינץ' והנקמה, שבה הכול מותר בחסות להט הרגע.

אז בעוד פשוטי העם פוחדים וכועסים וצועקים ומקללים ומרביצים ומאבדים את הצפון ולפעמים יורים ופה ושם מתעלמים ממוסכמות בסיסיות של חיים בחברה תרבותית - שועי העם עושים את אותו הדבר, רק יותר בסטייל. את הרגשות השליליים ואת התחושה שזה הזמן להתחרע, הם מתעלים לפעילויות מקובלות יותר, אלה שהם מכירים הכי טוב.

הם לא יותר טובים מאיתנו בשום צורה, פשוט יש להם את היתרון של המרחק והגדרות, של רואי החשבון והמאבטחים, של עורכי הדין וכלי התקשורת, של מצנחי הזהב וחבילות התגמול ה"מפנקות". ואולי הכי חשוב, יש להם את אותה מציאות חוץ-עסקית, קרי המצב הביטחוני, להתחבא מאחוריה. לנו אין את הפריבילגיות האלה.