סיפורי רחוב: מוזיאון הילדים בחולון מציג תערוכת אמנות רחוב חדשה

כשהילדים לא יוצאים לרחוב, הרחוב נכנס למוזיאון. התערוכה "סיפורים שמספר לי הרחוב - אמנות רחוב בגובה העיניים", שנפתחה בימים אלה במוזיאון הילדים בחולון, מפגישה את המבקרים (לא רק הילדים, גם המבוגרים שהגיעו איתם) עם הז'אנר הבועט, הקשוח והטרנדי במיוחד, של אמנות רחוב. אולם כאן הוא רובץ כנמר מאולף, מתלטף. כיאה לחיבוק החם שהוא מקבל מהממסד (המוזיאון) ומהשוק (חברת נירלט, נותנת החסות לתערוכה).

אמנות רחוב צמחה כחלק מפעולות סימון הטריטוריה והביטוי המתריס של תנועות מחאה עממיות. היא החלה לשגשג ולזכות להכרה כז'אנר אמנותי בסוף שנות ה-70 בארה"ב, בעיקר בעקבות הצלחתם של כמה מציירי הרחוב, שהעפילו מקירות הסאבוויי בניו-יורק לחיקו החם של ממסד האמנות. הבולטים שבהם, ז'אן מישל בסקיאט וקית הרינג, זכו לחסות אמני פופ כמו אנדי וורהול וגלריסטים מובילים זיהו לא רק את האיכות היצירתית שלהם אלא גם את הפוטנציאל המסחרי.

מבחינה חוקית מאז ומתמיד מתקיים משחק מחבואים בין אמני הרחוב לבין הרשויות. אלה מציירים ואלה מוחקים, אלה מחפשים מקום לעבוד בו בחסות החשיכה ואלה מגיחים ומכוונים זרקור. אך בשנים האחרונות הפכה אמנות הרחוב לפופולרית במיוחד. היא מושכת תנועת תיירים לאזורים "קשים" ולא מעט עיריות החליטו לחבק את הז'אנר.

כך, למשל, עיריית תל-אביב, כחלק מתפיסתה כ"עיר עולם", מקצה לה מקום של כבוד - בעיקר באזורים שבהם כל תוספת היא שיפור פני העיר. המדיניות הלא מוצהרת מתעלמת מהממד הוונדליסטי, לעידוד החופש האמנותי. רק אל תציירו על בנייני היוקרה בצפון העיר או ברמת-אביב, בבקשה.

משחקים בין מותר ואסור

סיורי רחוב וחיפוש אחר אמנות רחוב הפכו למבוקשים במיוחד, כיוון שהם מגלים לקהל פנינים ברפש, במקומות שבהם לא מתאים להסתובב לבד. ובוודאי שהרחובות הקשוחים של דרום תל-אביב או של נמל חיפה אינם זירה מתאימה לילדים. בכלל, מתי בפעם האחרונה ראיתם ילדים מסתובבים ברחבי העיר? הילדים כיום פוגשים עיר בעיקר בתוכניות טלוויזיה. זוהי אולי מסקנה עצובה, אך יש בה יותר מדי הגיון מכדי להתעלם ממנה. אמנות רחוב היא ז'אנר שוליים שמשחק בין הגבולות של מותר ואסור, בין היחס הדואלי של השחתת המרחב הציבורי לבין קישוטו. התערוכה, שמוצגת במרכז החווייתי "בגובה העיניים" שבמוזיאון הילדים, שואפת להפגיש את ילדי הדור הדיגיטלי, השמור בין ארבעה קירות וטלוויזיה, עם עיצוב, ציור, סאונד, תנועה ומולטימדיה.

אוצרות התערוכה ורד עוזר וסמדר גופן (סטודיו לעיצוב נקודת מפנה), עיצבו אותה כמסע בסמטאות העיר, בניסיון לדמות את זירת היצירה והפעולה של אמני הרחוב: קירות הבתים, שלטי רחוב, אלמנטים תעשייתיים, חבלי כביסה, מדרכות וכבישים - כל אלה נכנסו למוזיאון, בביצוע כמה מאמני הרחוב הבולטים של התקופה האחרונה.

בין המשתתפים: דדה, בוגר בצלאל המרבה לעבוד ברחובות ובזמן האחרון זכה ללא מעט תערוכות גלריה. signor Gi, אמן גרפי הפועל במרחב הציבורי ובסטודיו במקביל, ועוסק בזהות אישית וחברתית בשילוב טקסטים מסוגננים; עדי סנד, אדריכל בוגר בצלאל, שסדרת הדמויות שלו, ה"קופסונים", מציגה סיפורי קומיקס אבסורדיים ברחבי העיר. DIOZ, שבציוריו ניכרת השפעה של אמנות דרום אמריקאית. Wonky מונקי, המצייר בעיקר קופים ומעלה שאלות חברתיות על בני אדם ו-FOMA - אחת משתי הנשים הבולטות בתחום, שמציירת בעיקר דמויות נשיות ואנשים שהיא פוגשת ברחוב.

התערוכה משלבת בין עבודות חדשות שיצרו האמנים במקום, לצד תצלומי ענק של עבודותיהם במרחב האורבני "האמיתי" - בניסיון לגבור על מגבלת הסטריליות הבלתי נמנעת של "עבודה מוזמנת", לעומת עבודה ספונטנית ואישית, ושל הצגה במוזיאון, לעומת המרחב החי והדינמי של הרחוב.