רישות העולם במצלמות אבטחה לא מונע טרור ופשע

לפי תיאוריית קונספירציה אחת, מלחמות פורצות בגלל האינטרס של חברות הנשק. זה אולי מופרך, אך אין ספק שבכל משבר יש מי שמרוויח כלכלית. במלחמת המפרץ, למשל, עלתה הכנסתם של יבואני המסקינגטייפ, ועקב האירועים האחרונים בישראל פורח שוק הגז מדמיע, ואיתו מתעורר עניין חדש במצלמות אבטחה ובתפקידן בהפחתת פשיעה, אלימות וטרור.

בארה"ב, לאחר אירועי ספטמבר 2001, הגיעו ההוצאות על מוצרים הקשורים לביטחון ל-800 מיליארד דולר. לאחר התפוצצות המטען הקטלני במרתון בוסטון ב-2013 (פיגוע שפוענח בזכות מצלמות האבטחה) גדל לאין שיעור הביקוש למצלמות כאלה. מכוני המחקר הציגו גידול של שוק מצלמות האבטחה בארה"ב מ-11 מיליארד ב-2008, לקרוב ל-40 מיליארד ב-2015.

מצלמות האבטחה אינן דבר חדש, הן נכנסו לשימוש בסוף שנות ה-90, ומאז רואים יותר ויותר מצלמות כאלו ברחובות הערים. מובילת הטרנד היא אנגליה, שבה מוצבות כיום יותר מ-6 מיליון מצלמות, יותר ממיליון מהן בלונדון לבדה. ה"טלגרף" הבריטי שהביא את הנתונים, הזכיר שמדובר במצלמה לכל 11 אזרחים. בלונדון, לפי ההערכה, כל אדם מצולם לפחות 300 פעמים ביום!

אולם למרות הכמות העצומה של המצלמות בעיר, הן לא ממש צמצמו את הפשיעה. בדיקת האפקטיביות של המאמץ הטכנולוגי מצאה אמנם צמצום מסוים של הפשיעה, בעיקר של עבירות רכוש ופריצות למכוניות, אך לא נמצא שינוי בכמות העבירות החמורות. בדו"ח מטעם סקוטלנד יארד נכתב שהמשטרה פענחה מעט מאוד אירועים בעזרת המצלמות: מקרה אחד על כל 1,000 מצלמות. מחקרים שנעשו בארה"ב גילו נתונים דומים, ואף נמצא בהם כי שיעור ההפחתה בפשיעה בגין מצלמות, זהה להפחתה בגין הוספת תאורת רחוב.

בישראל הממשלה דחפה לפתרון משולב למניעת פשיעה, אשר התבסס על שיתוף פעולה בין המשטרה לרשויות. תוכנית "עיר ללא אלימות" שהחלה בעיר אילת בשנת 2004, ומיושמת כיום ב-140 ערים, חרתה על דגלה יצירת מודל להפחתת פשיעה בשילוב פעולות בתחומים חינוך, פנאי, רווחה וקהילה, לצד פעולות אכיפה המסתייעות במצלמות ובמוקדי חירום. במסגרת התוכנית ובהשראתה, בוצעו עשרות רבות של פעולות חינוכיות, אך בעיקר הותקנו מאות מצלמות ומוקדים חכמים בעשרות עיריות, בעלויות של מיליוני שקלים רבים לכל עיר (למצלמות ולמוקדים).

בירושלים הוקם עוד לפני כן, ב-1999, מערך אבטחה נרחב בעיר העתיקה, ובו קרוב ל-300 מצלמות, בעלות הקמה ראשונית (לפני תחזוקה) של 20 מיליון שקל בקירוב. בראשון לציון עלתה הקמת המוקד העירוני כ-25 מיליון שקל (לא כולל עלויות למוקדנים ותחזוקה). בפועל, המצלמות אמנם עזרו לתחקר ולנתח פשעים בדיעבד, אבל ככל הידוע לא מנעו ולו אירוע אחד.

דו"ח שהוכן עבור מיזם "עיר ללא אלימות" בראשית 2013 מצא שאין הוכחות לאפקטיביות של המצלמות לבדן כמפחיתות פשיעה, אולם מחברי הדו"ח הביעו אופטימיות לאור המודל הרב-מערכתי של הפתרון הישראלי שרואה את המצלמות כמרכיב אחד בפתרון - בעיקר כתורמות לתחושת הביטחון - ולא כפתרון בלעדי.

כל הפתרונות, כולל זה הישראלי, מתעלמים מהסוגיה התכנונית. עיר, שכונה או מרחב ציבורי שמתוכננים רע מהווים פוטנציאל משמעותי לפשיעה. לעתים בקרת יתר של מרחב ציבורי המתוכנן רע, מביא גם לצמצום הערנות של הציבור ובכך להגברת הפשיעה.

השאיפה להתמודד עם המורכבות של האבטחה העירונית, ולאור הקושי לספק מענה בכלים הקיימים, הולידה טרנד חדש שמתנהל תחת הכותרת SAFECITY. זהו שילוב של אמצעים טכנולוגיים: מצלמות, חיישנים, מערכות לזיהוי פנים, שוטרים מצוידים המקושרים למוקדים עירוניים ולמערכות בינה שמסייעים לפענוח פשעים. בין החברות הפעילות בתחום יש לישראל נציגות בולטת.

בדומה למצלמות ולמוקדים ה"טיפשים", גם מיזמי SAFECITY חוטאים בחטא היוהרה. טכנולוגיה אינה מונעת פשיעה וגם אם ריבוי ומיקוד טכנולוגי עשויים לצמצם אותה, הרי שכדאי לבדוק את יחס העלות והתועלת, לפני שדנים בסוגיות המטרידות של החדירה לפרטיות. בריו דה ז'נירו פועל פרויקט "עיר בטוחה" משולב ב"עיר חכמה" שעלה קרוב לחצי מיליארד דולר. הפושעים למדו את מפת המצלמות כדי לחמוק מעדשתן, ואף למדו לנטרל את פעילותן לפי צורך. באזורים בריו שבהם אין בקרת מצלמות, רמת הפשיעה התגברה.

עיר בטוחה היא זו שמתוכננת כך שהמקומות בה מגוונים, שניתן להתמצא בהם, שהם נוחים ובני בקרה. עיר בטוחה היא עיר פעילה שאין בה מקומות שאף אחד לא מגיע אליהם כי לא צריך, או כי "מפחיד להגיע לשם".

יש מקומות שלא ניתן לתכנן מחדש, למשל סמטאות של ערים עתיקות כמו עכו או ירושלים. יש מקומות שלא רוצים בהם נוכחות אנשים תמידית, בגלל סודיות או פרטיות. במקומות אלו ניתן לשלב מצלמות וכל פתרון טכנולוגי אחר, אך לעולם לא כפתרון מוביל. מוסדות התכנון חייבים לדרוש שילוב סוגיות ביטחון כמרכיב בתכנון מרחבים ציבוריים, בתוכניות מפורטות ובהיתרים למבנים או מרחבים גדולים, ולא להסתפק בהנחיות לגידור. כשזה יקרה, אפשר יהיה להוקיע מתכננים של מקומות לא בטוחים, שנאלצו להתקין בהם מצלמות. עבירה זו תישפט לא רק כהשחתת כספי ציבור, אלא גם, במקרה של אלימות שלא סוכלה, כ"שותפות לפשע".

*** הכותב אדריכל ומתכנן ומנכ"ל SUITS אסטרטגיות לעירוניות חכמה.

מצלמות אבטחה טבעיות: העיניים שלכם

החולייה החסרה בכל מערכי האבטחה אינה מחסור במשאבים או תכנון לקוי של מיקום המצלמות, כי אם היעדר חשיבה אסטרטגית המתייחסת לעיר, לשכונה ולכיכר העירונית. ג'יין ג'ייקובס, העיתונאית והסופרת האמריקאית שהלכה לעולמה בשנת 2006, הציעה ברב המכר שלה "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות" להפחית פשיעה על ידי "מעקב טבעי": העיניים של אנשים שנמצאים בדרך שגרה בחוצות, בשכונות המגורים ובאזורים המסחר והעבודה.

אנשים אלה יכולים - ויש להם מוטיבציה - להבחין בפעולות ובאירועים חריגים באופן שיצמצם את מרחבי התמרון והפעילות של פושעים פוטנציאליים. ג'ייקובס טענה שריהוט רחוב מתאים, תאורה מספקת, מיקום של עסקים במקומות הנכונים ובעיקר צמצום אזורים שאין בהם תנועת בני אדם, מגבירים באופן משמעותי את הביטחון.

UNHABITAT, סוכנות הדיור והעירוניות של האו"ם, פרסמה ב-2013 מסמך מדיניות שהציע מודל משולש להגברת הביטחון בערים: פעולות מניעה חברתיות בקבוצות מועדות; אכיפה משטרתית (לרבות הגברת האמון בין הקהילה למשטרה); ושיפור התכנון העירוני. כך למשל, להמעיט ברחובות ללא מוצא ובאזורים חשוכים ובלתי ניתנים לבקרה, להגדיל משמעותית את תשתיות ההליכה בעיר ולעודד פעילויות חברתיות בחוץ כדי לעודד נוכחות טבעית ברחובות.

החוק בבריטניה מחייב כבר שנים להיוועץ במשטרה בעת תכנון מבני ציבורי ומבנים שמגיעים אליהם אנשים רבים, ולהבטיח שדרכי ההגעה אליהם ממוקדי חניה והתחבורה הציבורית אינן עוברות בסביבות מועדות לפשיעה. בישראל, לעומת זאת, ביטחון אינו סעיף בתכנון ערים ובחידושן, וכך אנו נותרים עם מערך מצלמות שבמקרה הטוב מסייעות לפתור את הפשיעה בדיעבד, ובמקרה הרע מהוות מנגנון מסייע למציצנות.