מדוע כל-כך קשה לפגוע במנגנון הנפט הגולמי של דאעש?

דאעש שולט ברוב שדות הנפט של סוריה, והנפט הגולמי הוא מקור ההכנסה הגדול ביותר של הארגון. איך עובדת המערכת של דאעש, מי מרוויח ממנה כסף, ולמה כה קשה לפגוע בה?

הפקת הנפט

אזור הפקת הנפט העיקרי של דאעש הוא במחוז דיר אזור במזרח סוריה, שבו ההפקה היא בין 34,000 ל-40,000 חביות ביום, לפי מקורות מקומיים. דאעש שולט גם בשדה הנפט קייארה הסמוך למוסול בצפון עיראק, שבו מופקים 8,000 חביות ביום, בעיקר לייצור אספלט מקומי.

קשה לקבוע נתון הפקה מדויק בשטחים שבשליטת דאעש, אך ברור שרמות ההפקה בשדות הנפט בסוריה ירדו מאז שהארגון השתלט עליהם. רוב שדות הנפט באזור מזדקנים, ולמרות מאמצי הארגון לגייס עובדים מיומנים, אין לו הטכנולוגיה והציוד הנחוצים לתחזוקה טובה. ובכל זאת, שדות הנפט הללו ממשיכים לספק לדאעש את תזרים ההכנסה הגדול ביותר שלו.

מחיר הנפט תלוי באיכותו. כמה שדות גובים כ-25 דולר לחבית. אחרים, כמו שדה אל עומאר, אחד הגדולים בסוריה, גובים גם 45 דולר. באופן כללי, ההערכה היא שדאעש מפיק הכנסה יומית של 1.53 מיליון דולר.

מכירת הנפט

למרות שרבים חושבים שדאעש מייצא את הנפט שלו (למשל לטורקיה), הארגון מרוויח בעיקר מהשווקים השבויים שבשטחי השליטה שלו בצפון סוריה וב"חליפות" שעליה הוא הכריז, ששטחה כשטח בריטניה והיא פרוסה משני עברי הגבול הסורי-עיראקי.

רוב הנפט הגולמי נמכר ישירות לסוחרים עצמאיים בשדות הנפט. המערכת הזו מאורגנת היטב. הקונים הסורים והעיראקים מעמידים את המיכליות/משאיות שלם בתור ארוך בכניסה לשדות הנפט, וההמתנה נמשכת לעיתים כמה שבועות.

בתי זיקוק

לסוחרים יש כמה אופציות אחרי איסוף הנפט הגולמי:

1. לקחת את הנפט אל בתי הזיקוק הסמוכים, לפרוק אותו ולחזור לעמוד בתור לנפט נוסף. זה נעשה בדרך כלל במסגרת חוזים עם בתי הזיקוק.

2. למכור את הנפט לסוחרים עם כלי רכב קטנים יותר, שנשלחים לשטחי דאעש בצפון סוריה, או מזרחה לעיראק.

3. לנסות את מזלם במכירה לבית זיקוק או לשוק נפט מקומי.

רוב הסוחרים מעדיפים למכור את הנפט מיד ולחזור לעמוד בתור בשדה הנפט. הם יכולים להרוויח לפחות 3,000 לירות סוריות (10 דולר) לחבית.

רוב בתי הזיקוק מצויים בשטחי דאעש בסוריה. לכמה מהם יש מוניטין של תוצרת באיכות גרועה בהשוואה לבתי הזיקוק במזרח.

הזיקוק מתבצע על ידי תושבים מקומיים שהקימו את מתקני הזיקוק המאולתרים שלהם אחרי שהמתקנים הטרומיים ה"ניידים" של דאעש נהרסו בהפצצות הקואליציה. בעלי מתקני הזיקוק מגיעים להסכמי מכירה של מוצריהם עם אנשי דאעש.

הדרך לשוק

כאשר הנפט מזוקק, הוא נרכש על ידי סוחרים או דילרים ונלקח לשווקים ברחבי סוריה ועיראק. בנקודה זו, דאעש כבר מנותק כמעט לחלוטין מהמסחר. כמחצית מהתזקיקים מועברים לעיראק, והמחצית השנייה נצרכת בסוריה, גם בשטחי דאעש וגם בשטחים בשליטת מורדים אחרים בצפון סוריה.

יש שוקי דלק בכל האזורים שבשליטת דאעש והמורדים בסוריה, בדרך כלל בסמיכות לבתי זיקוק. לרוב העיירות יש שוקי דלק קטנים לקנייה ומכירה של מקומיים. הסוחרים שמספקים את הדלק קונים אותו בכמויות גדולות ממרכזי הפצה גדולים יותר.

השווקים של דאעש

יש שווקים גדולים בשליטת דאעש בעיירות כמו מנביז' או אל-באב במחוז חאלב המזרחי. הסוחרים שם חייבים להציג מסמך שמוכיח שהם שילמו "זכאת" ("מעשר") כדי לקנות נפט ללא מס. סוחרים מסוריה שלא שילמו את הזכאת חייבים במס של 200 לירות סוריות (67 סנט) לחבית.

בערים בעיראק שבשליטת דאעש כמו מוסול, הדלק נמכר ב"תחנות דלק" עם שתי משאבות. הן קיימות בפינות רחובות. המקומיים מכנים אותן בשמות האזורים בסוריה שהדלק הגיע מהם, כדי לדעת מה איכותו ולהשוות מחירים.

שני סוגי דלק נמכרים בסוריה שבשליטת המורדים: הסוג היקר יותר שמזוקק בשטחי דאעש, והסוג הזול יותר שמזוקק במתקנים מקומיים. התושבים קונים בדרך כלל תערובת של שניהם, ומשתמשים בסוג הזול לגנרטורים ובסוג היקר לכלי רכבם.

חשיבות הדלק של דאעש לתושבים באזורים שבשליטת מורדים היא אחת הסיבות לכך שמטוסי הקואליציה המערבית לא תוקפים בדרך כלל את נתיבי המסחר של דאעש. הקואליציה אומרת שהיא חוששת להשניא את עצמה על האוכלוסייה המקומית על ידי מניעת דלק חיוני לקיומה.

הברחות דלק

בעוד שדאעש מעוניין בעיקר ברווחים "במשאבת הדלק", הברחת דלק למדינות שכנות יכולה להיות עסק מכניס ליזמים סורים ועיראקים. מבריחים סורים אומרים שהעסקים בירידה בחודשים האחרונים, לא בגלל ביקורת גבול הדוקה יותר, אלא מפני שהירידה החדה במחירי הנפט בעולם הופכת את ההברחה ללא רווחית. אבל כמה מבריחים נחושים ממשיכים בפעילותם.

מרבית ההברחות מהצד הסורי עוברות דרך שטחי המורדים בצפון-מערב המדינה. המקומיים קונים דלק בשוק, ממלאים בו ג'ריקנים ונושאים אותם מעבר לגבול ברגל, או על חמורים/סוסים באזורים הרריים.

בעיקר, רוב ההברחות דרך כורדיסטן בצפון נחסמו, ונתיב ההברחה העיקרי פונה היום דרומה דרך מחוז אנבאר לירדן.

כשמחירי הנפט היו גבוהים, המבריחים העמיסו ג'ריקנים גדולים יותר (50-60 ליטר) על צינורות גדולים או על סירות משוטים קטנות, ומשכו אותם בעזרת חבלים מהגדה על הנהר לטורקיה. בטורקיה טרקטורים היו נושאים את האספקה לשוק לא פורמלי מקומי, שם המתינו משאיות שנשאו את הסחורה הלאה.

כמה עיירות גבול סוריות וטורקיות שיתפו פעולה עם המבריחים על ידי העברת צינורות גומי/פלסטיק קטנים מתחת לגדר הגבול. דוגמה לכך הייתה העיירה בססלאן. בחודשים האחרונים הגבירה טורקיה את סיורי הגבול ואת חשיפת "צינורות הנפט" המאולתרים הללו.

נתיב מעבר פופולרי של מבריחים עם ג'ריקנים על גבם היה מהעיירה חרבת אל ג'אווז בסוריה שבידי המורדים אל גובצ'י בטורקיה. הנתיב הזה כבר נסגר במידה רבה על ידי הטורקים, אך אי-אפשר לסגור את השבילים באזור.

במקומות כמו א-סרמאדה וא-ראי, המבריחים חוצים את הגבול על גבי פרדות, חמורים וסוסים, שיכולים לשאת 4-8 ג'ריקנים בבת אחת.