"הפרסומאי הוא רק תוסף": הדר גולדמן לא מתגעגע לענף הפרסום

הדר גולדמן, מה אתה מחפש בחיים?

"אני חושב על זה פעמים רבות. מצד אחד, אני רוצה לעשות שינוי ולעשות דברים גדולים וטובים. מצד שני, אני לא מתייחס יותר מדי ברצינות לחיים האלה, הרי בסוף קוברים אותך וזהו. אני חי בין שני הקצוות האלה. או שאתה מוכשר - ואני מוכשר - חרוץ ומעט יוזמתי, או שאתה צריך לרכוש חליפות ול*בנות בעבור מישהו. אנחנו חיים היום בעולם שבו המאני*רה כבר לא עובדת ובעלי החליפות משרתים את לובשי הטי-שירט. לאורך השנים, לא הבנתי שהטקטיקה חשובה יותר מהאסטרטגיה. לקח לי די הרבה זמן להבין שלא משנה אם הבאת פיצוח שיווקי ללקוח שלך, לפעמים מה שחשוב הוא שתהיה נעים ונחמד. באמת לא הבנתי את זה".

לא הבנת את זה בימיך בפרסום?

לא הבנתי את זה בהיותי אני, אבל בפרסום זה הכי בא לידי ביטוי. חינכו אותי להיות חרוץ, ללמוד, להעמיק. אמרו לי 'מעבודה לא מתים'. לימדו אותי שאם אהיה חרוץ וטוב וישר, אז הכול יהיה נפלא. לא גדלתי בבית שבא ואמר לי, תהיה חבר של ההוא כי זה יעזור לך. ה'מאנירה', לא הייתה לי סבלנות אליה, ולהתבגר זה באיזה מקום להבין שכנות ואמת פעמים רבות הן משחק של ילדים".

כלומר?

"חלק ניכר מחיינו הבוגרים זה פוליטיקה. אני אומר לך בגאווה גדולה - אף פעם לא שחיתי במדמנה הזו, תמיד הייתי קצת רוקר, אני אדם מאוד ישר. אין לי סבלנות לשקר ולזכור מה אני אומר למי. אני עצלן מדי בשביל זה. זה לא שאני צדקן, כן? אני לא היידי בת ההרים. בסך הכול החיים פינקו אותי. בימיי בעולם הפרסום, נהניתי. היו לי תקופות נפלאות, גם כלכליות, גם מבחינת ההצלחה וגם מבחינת האגו. בפרק זמן קצר עשינו דברים יפים ובולטים. לו הייתי צריך לעשות משהו אחר אחורה, זה לגייס את ממד הצניעות. אבל זו מחלת נעורים".

וזה עבר?

"כן. מזמן".

אף שביתו של הדר גולדמן בסביון הוא רחב ידיים, בין קירותיו נשמעות היטב נשימותיו הכבדות של הכלב פוקסי. כלב פאג קטן ובא בימים, שקיבל את שמו לאחר שניתן לגולדמן כמתנה מהראל ויזל, בתקופה שבה גולדמן עדיין היה איש הפרסום של אימפריית הביגוד "פוקס". לפוקסי פחוס החוטם קשה לפעמים לנשום וגולדמן מפסיק את השיחה כדי לקנח את האף של המזכרת האחרונה מהתקופה ההיא בענף. לאחר שיוודא שמצבו של פוקסי מתייצב, הוא חולף על פני פסנתר הכנף השחור, שעליו מונחת חוברת תווים הפתוחה על "אווה מריה" של באך ומתיישב על כיסא שחידשה אשתו לאה בפינת הסלון. ריפוד הכיסא מנומר ועל משענתו מגולף בעץ נשר פרוס כנפיים שנראה כמסתער על טרף. וכל זמן שגולדמן מדבר, בקולו העמוק, הרגוע והמהורהר, נראה שהנשר השחור נח על כתפו.

גטו הרוע האחרון

בחודשים האחרונים נחשף קהל חדש לחלוטין, זה שלא ידע את משרד הפרסום "זרמון גולדמן" להדר גולדמן, כשכיכב בדוקו-ריאליטי הכדורגל של חברת הכבלים הוט, "גולסטאר" (עדיין אפשר להשלים את הפרקים בהוט VOD). אף שהובא על תקן סלב, כמו יתר משתתפי התוכנית, גולדמן לעומתם מבלה את חייו הרחק מאור הזרקורים. לפני כמעט ארבע שנים הוא עזב את השותפות עם אילון זרמון בסוכנות הפרסום קוראת התיגר שלהם, וכיום עיסוקיו המשגשגים מתמקדים בעיקר בעולם הנדל"ן האמריקאי.

"אני לא איש נדל"ן, לא בוב הבנאי או משהו", הוא מבהיר. את עיקר מרצו הוא משקיע בחברה שלו, C2, שמפגישה בין עולם הדיגיטל לעולם השכירות האמריקאי. "ראיתי שאמריקה נופלת ב-2008, וכשאימפריות נופלות זו הזדמנות. בין 2010-2013 עשיתי הרבה רכישות. כשרכשתי והגענו לפורטפוליו די גדול של נכסים, הבחנתי פתאום שיש נתק מדהים בין החיים של האנשים היום, החיים הדיגיטליים, לבין איך שזה עובד בנדל"ן. הנדל"ן זה אי שבו לא דוברים את השפה הצרכנית. לכן פיתחנו קונספט ובצדו פלטפורמה דיגיטלית, וזה צומח מאוד".

גולדמן גילה כי קרוב ל-110 מיליון אמריקאים חיים בשכירות, מהם בין 52%-67%, עוזבים כל שנה את בנייני הדירות שבהם הם שוכרים נכס ו-50% אחרים מגיעים במקומם. "אני לא מכיר אף קטגוריה צרכנית עם נטישה של יותר מ-50% בשנה", הוא אומר, "זה סימפטום של מחלה קשה, ברמת הכסף עולה הרבה יותר יקר להביא דייר חדש במקום לשמר את הקיים".

והנוטשים קונים דירות?

"לא, הם עוברים לדירות שכורות אחרות. מחצית נוטשים מסיבות חיצוניות - התחתן, התגרש, עבר מקום עבודה, ואילו המחצית האחרת פשוט לא סובלים את חברת ניהול הנכס שלהם. בגלל ששווי הנדל"ן הוא נגזרת של הרווח הנקי משכר הדירה, ככל שחברת הניהול תחסוך יותר ותיתן שירות גרוע יותר, הרווח יהיה גדול יותר. ואז אתה מגלה שאם נופל למישהו מזגן והוא מתקשר למנהל הנכס הדייר צריך לחכות חמישה ימים כדי שיבואו לתקן".

המיזם הדיגיטלי שממשיך להתפתח בימים אלו בישראל, שאותו מכנה גולדמן "הדבר הכי גדול שאי-פעם עשיתי בחיי", מאפשר לדיירים להיות מחוברים במעין רשת חברתית לדיירים האחרים, לחברת הניהול ומעל לכול - לספקים, עסקים ונותני שירותים באזור. בלחיצת סלולר, הטכנאי הקרוב ביותר למקום התקלה יגיע לתקן אותה ללא תלות במנהל הבניין.

"אנחנו מנהלים 5,000 דירות בטקסס, אני פונה לבעלי עסקים באזור ואומר 'תנו להם הנחות' בלי שאקח דולר. מכל ההנחות, גם הקטנות שבהן, בסוף החודש דמי השכירות של האלף דולר הופכים להיות 700-800 דולר. כל רואי החשבון צועקים לי 'קח עמלה!', הסברתי להם שהם לא מבינים את העסקה. אלה הדברים שמשאירים את הדיירים וחוסכים את עלויות התחלופה. בשבילי כל אותם אנשים שקוראים להם דיירים, הם 'לקוחות'. הצלחנו להוריד את אחוז העוזבים מ-52% ל-42%. מחצית מהכסף שחסכנו הלך לשורת הרווח למטה".

מה מונע ממתחרים שלך לעשות דבר דומה?

"שנה וחצי של פיתוח טכנולוגי, הבנה שיווקית, אהבת אדם וחיבור למין האנושי. הם כולם אנשי כספים. מאז שנת 2008 רוב בעלי הבתים הגדולים הם וול סטריט, קרנות נדל"ן מאוד גדולות. הם לא היו בחיים בנכס, הם קנו בנתחים גדולים את הנדל"ן, מבעלי חובות. בעולם עסקי הנדל"ן לא מדברים על זה כבתים אלא כיחידות. השוכר תמיד שונא את המשכיר, והמשכיר לא סופר את השוכר. זה גטו הרוע האחרון, אולי חוץ מענף המזון, הוא לא מתנהל כאילו אנשים הם חלק מזה. נותרה לנו חצי שנה של פיתוח. חלק מהמשקיעים שלי ישראלים, ואחרים טקסנים. אנחנו מגייסים בסך הכול מיליון ורבע דולר, לדעתי סיימנו".

לדברי גולדמן, "כמה שנים אפשר ללהג את הסיסמה הפאתטית של 'לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן', אנחנו מזמן גם דסטניישן. צריך לתת ערך ללוקיישן הזה. אחרת אין לך שום תועלות. ברגע שהפיתוח יסתיים נשטוף את כולם כרוח סערה. אנחנו בונים חללית שלא רק מוצאת מים במאדים, אלא כבר עושה שם אמבטיות".

מה שווי הנכסים שלך שם?

"שווי הנדל"ן שלנו שם היום מתקרב ל-60 מיליון דולר. המודל שלנו כחברת ניהול הוא שאנחנו לוקחים חלק מהרווח של בעל הנכס, ולא מהמחזור".

כל ענייניך היום הם בארצות הברית?

"למעט הפיתוח. כשאתה מתעסק עם גודל שוק של 100 מיליון שוכרים, זה הרבה אנשים והפוטנציאל, לא בגלל הכסף אלא בגלל הריגוש, הוא עצום. בתקופת הפרסום פעמים רבות רציתי שלקוחות שלנו יצמחו מעבר לישראל. רציתי את הבמה הגדולה יותר. גם כמוזיקאי בגיל 21, אחרי הצבא, נסעתי ללונדון".

כי ישראל זה לא מספיק?

"אתה לא יכול שמראש לחלום שלך תהיה מגבלה. זה מאוד מוזר".

"הדיגיטל יצר עבריינות"

שאלתי אותך מה אתה מחפש בחיים, ולא ענית "כסף".

"אני חייב לומר, טפו טפו טפו, שאף פעם לא הייתה לי בעיה לעשות כסף. לא משנה אם נתתי שיעורי כינור בגיל 14 או שכלהקה 'סיאם' תמיד הרוויחה הכי הרבה כסף אל מול להקות אחרות. מה שחשוב לי זה לא לעשות כסף, זה ביטחון כלכלי".

אתה כבר מעבר לזה.

"ברור. זו בולימיה. יש כמובן את העניין הפוסט-טראומטי של השואה וכל זה".

באמת?

"ברור שזה לא מזה שאבא שלי חתר קיאקים באוקספורד".

אתה זוכר את הפעם הראשונה שהיית עשיר?

"לא הרגשתי את זה בעצמי, אלא מבחוץ אמרו לי. אני זוכר שקנינו את הדירה הראשונה שלנו בשד' בן ציון בתל אביב, ממר בן ציון. לא ראיתי את הדירה, אשתי ראתה אותה, ומנהל הסניף שלח לי את הצ'ק של המשכנתא במונית, כי הסניף כבר היה סגור. סגרתי עסקה בלי ללכת לבנק. ואז העו"ד שלי אמר לי, 'אנשים אחרים צריכים לפנות 3 חודשים קודם לבנק ולהגיש בקשות ותלושי משכורת, אתה יכול לעשות מה שאחרים לא עושים'. אז קלטתי שיש לי כסף".

ומה הרגשת?

"לא משהו יוצא דופן. אני תמיד עסוק במחר".

גולדמן נולד בבאר שבע לפני 53 שנה, וכבר בילדותו נחשב לעילוי מוזיקלי. אחרי שירות בתזמורת צה"ל, פנה לרוק האלטרנטיבי, ובשנות השמונים הקים את "סיאם" המיתולוגית שעדיין מופיעה פה ושם. בתחילת השנות התשעים הקים יחד עם אילון זרמון את "זרמון גולדמן", ויחד ניהלו את אחת מסוכנויות הפרסום המובילות בישראל וגם הפרובוקטיביות ביותר, עם לקוחות כמו דומינו'ס פיצה, וואלה, פוקס ודלתא. בשנת 2012 הוא עזב ומכר את מניותיו לזרמון.

"אילון זרמון ואני היינו שותפים מדהימים, רמת היושרה בינינו הגיעה לרמות מדהימות. היינו מזייפים חתימות אחד של השני על צ'קים של מיליוני שקלים. הרווחנו כסף, וצחקנו יחד, אין משקל שיכול למדוד את זה. זו הייתה חברות פורייה שנמשכה 13 שנים".

איך היחסים ביניכם היום?

"מחצית מזמני אני לא חי בישראל. אבל אנחנו מצוין, סבבה. לא מזמן הוא היה זקוק לעזרתי באיזה עניין, והוא קיבל אותה".

כלומר, אתם מדברים "פעם ב".

"אם הוא יתקשר אליי בארבע וחצי בבוקר ויבקש ממני כליה, אני אסע לתרום לו".

יצאת מובס מהשוק הפרסום, או ששבעת ממנו לגמרי?

"מיציתי, יצאתי בתחושה שהגיע הזמן להמשיך הלאה. הצלחנו להגיע ולהיות מלון הבוטיק הכי מפואר בישראל. אף פעם לא היינו קלאב הוטל. לא הייתי במקום ההמוני בשום דבר שעשיתי בחיי, לא במוזיקה ולא בעסקים. אני אוהב את המקצוע הזה, פרסום, הוא נתן לי הרבה. זה מקצוע יפה. ולא צריך להיות פוליטיקאי ולא שקרן כדי לעבוד בו, בעיקר לא היום. אבל היה רצון לריסטארט. וכשהרצון קיים, המציאות תקוד קידה אל מול הרצון הזה".

מדוע הגיע המיצוי?

"האנרגיה יושבת עליך. כשעליתי על יצועי בלילה, חשבתי על הדברים שצריך לטפל בהם ב'פוקס' וב'דלתא', וכן הלאה. גם היום אני לא מסוגל לסגור יום, אם לא שמתי 'וי' על כל הדברים שעליי לעשות. מרבית הלקוחות שהיו לנו מתקשרים אליי עדיין לפחות אחת לשבוע. להתבגר זה לאסוף אחריות. הייתי צריך את הזמן שלי. וכשאני מביט על הדברים שעברתי בחיים, המוות של אמי, המוות של אביה של אשתי, ניתוח קשה שבתי הייתה צריכה לעבור ועברה בשלום, לא הייתי יכול להתמודד עם כל זה יחד".

ואיך זה לרדת מהבמה עבורך? הרי אתה חייב להיות עליה.

"אני פחות צריך להיות במרכז. היום כשאני מתחיל את היום עם 400 אי-מיילים, יש לי עוזרת אישית שתפקידה לקחת על עצמה 390 מהם. אני יודע להתנהל נכון יותר, גם רגשית. איי הד מיי פר שייר. הפרסום באופן שבו הכרנו אותו, כבר לא קיים. הוא כבר לא גדול. למעשה, הוא הכל פרט לגדול. סחר בלידים, מתוך מבחנת אוטומציות שקריות שמתחפשות לגולש. זה גדול? נשארו רק חברות מדיה שמחזיקות צוותי קריאייטיב. הענף חזר לנקודת ההתחלה שלו".

העזיבה שלך הייתה בזמן הנכון?

"היא הייתה צריכה להיות שנתיים קודם. לא ראיתי באופק שלי דברים שיכולים לרגש אותי ולעשות לי תיאבון, וזה עסק שאתה חייב להיות מרוגש בו. שיווק זה מקצוע פנטסטי, אלה אבות המזון של השיטה הקפיטליסטית, שהיא הרע במיעוטו. זה הגנרטור שלה, זכות הבחירה הזו".

ולאן נעלמה החדווה?

"הגעתי לענף הפרסום כגרופי של פרסומאים שהסתכלתי עליהם ואמרתי, 'וואו'. משרדים כמו פרסום אריאלי, ראובני פרידן, פוגל. הרוקרים של הענף, שגרמו לי לבוא ולהתרגש ממנו. היום, אני שומע קיטורים. זה העידן של המפרסמים ולא העידן של הפרסומאים. אם לפני עשור המפרסם השקיע 7% מהמחזור שלו בפרסום, היום הוא זקוק בדיוק למחצית מזה. הדיגיטל זה דבר נפלא, אבל הוא יצר הרבה עבריינות, הרבה שקר".

למה?

"המסחר בדיגיטל מלא בדברים לא אמפיריים ובשקרים. לכשליש מהגולשים בישראל יש חוסמי פרסום ועדיין רוב הלקוחות משלמים על זה".

ומה דעתך על עבודות הפרסום שאתה רואה היום?

"יש טובות יותר וטובות פחות. אני רואה בעיקר חרדת נטישה. יש משרדים שעושים עבודות נפלאות, אבל זו תקופה שנראית כמו תקופה של פחד, חוסר ביטחון. וזה לא טוב ולא תמיד חכם, כי ברמת הקשב - קשה יותר להעביר את המסר שלך מבחינת הקשבה לפרסום".

חרדת נטישה של מי?

"הפרסומאי שפוחד מהמפרסם, מפרסם שמפחד מהצרכן. זה מעגל אכזרי. ואז יש לך מקרים רבים שאתה לא אומר כלום בפרסום, לא ברמה העניינית ולא ברמה האמוציונלית".

כלומר אתה מרגיש שהפרסום היום אינו בעל ערך?

"הדברים הטובים הם במיעוט והשאר לא רע. אבל הוא 'בסדר' כזה. הבסדר הזה מייצר חשש וחוסר אמון. אנשים מתרגמים את 'הבסדר' ל'מה יש לך להסתיר?'. יש תקופה של חוסר אמון בין המפרסם לכלל. אני מאשים בזה את הפרסומאים. יש עסקה בינם למפרסמים והיא - נאמנות בעד עבודה קשה, חריצות והישגים".

הייתם מנהלים אחרים מהמנהלים היום?

"היינו פחות אנשי עסקים, יותר פרסומאים. היינו יותר מעדנייה מתאגיד".

אבל גם נתתם לאגו להשתלט עליכם.

"ברור. איזו שאלה. השם שלך על הדלת, מה יותר מזה?".

הצלחת להרחיק ממך את הדימוי שנוצר לך בימים ההם של האגו, והקטטות, והביצה? הרי רבים זוכרים בעיקר את האגרוף שנתת אז לפרסומאי ספי שקד בקנטינה.

"כן. למרות שלא הייתי ברנז'אי. הגעתי לפרסום מיד אחרי הרוקנ'רול. בטוח שנהניתי מהתדמית שהייתה לי. אם הייתי רוצה למגר את זה, הייתי עובד בזה. האמת? זה לא באמת מטריד אותי. תשאל עליי אנשים שבאו איתי במגע, יגידו לך 'משוגע', 'מוכשר' ו'ישר'. אם יגידו את שלושת הדברים האלה, זה בסדר".

כשיש לך דימוי מסוים לפעמים צריך להאכיל אותו.

"ברור. הייתי חייב להאכיל את החיה. מאידך, כל הזמן הייתה לי רמת מודעות. לקחתי את זה לא בפרופורציה הנכונה לגמרי, אבל ידעתי שזה לא מאוד חשוב ולא מייצר שינוי או תרומה אדירה לחברה. בוא נגיד, שהרוב היה אותנטי".

מה הייתה נקודת השפל שלך?

גולדמן שותק ארוכות. "הקמפיינים של הבחירות. שם אתה מבין שכל הריקוד הזה הוא מחול שמנותק מההוויה, מהאנשים, מהעם, מהבעיות או מהיכולת לפתור אותן ולשנות. שם הבנתי שהפרלמנט הוא לא חלק מהעשייה, אלא הוא אקס טריטוריאלי למציאות. היום זה עוד יותר קיצוני. היום גם אלה שעובדים שם מבינים שהם לא יכולים לשנות, ואז הם נשאבים לזה. הייתי מלא תשוקה לזה, וכשהבנתי עדיין המשכתי לנסות להיות סוכן שינוי".

כלומר, הלוקש שמכרת שם היה גדול מכל לוקש אחר שמכרת.

"כשאתה מוכר לוקשים לדברים לא חשובים בחיים, זה לא באמת נורא. אני חייב לומר שכשאני מסתכל אחורה על מותגים שעזרתי לבנות, אתה מבין שהפרסומאי הוא לא דבר מרכזי, הוא רק תוסף. אז חשבתי שבלעדיי אין מודל עסקי לעולם".

ומה חשבת כשראית את ההתקוטטות של אילן שילוח ורמי יהושע בטוויטר על רקע הפרסום בחדשות 10, על הקשר לכאורה בין משרד התרבות למשרד הפרסום של יהושע?

"זה מיותר. ענף במשבר לא צריך לייצר חלון ראווה מהסוג הזה. לא צריך לצייץ הכול ולא צריך להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה. אחרי הכול זה קונצ'רטו לכלום. אחרי שזה קרה, ספי שקד שלח לי סמס, עם ציטוט מהציוץ של רמי יהושע ואילן, וכתב, 'איפה התקופה שגברים היו גברים'".

אחרי הכול אתה ילד

"אני מתפרע רק בתוך מסגרת", אומר גולדמן. "אני צריך את הסלע, והרגליים שלי נטועות מאוד עמוק. לפעמים הראש שלי נגע בעננים. אבל הרגליים נטועות".

לכל אורך שיחתנו, לא מפסיקות לזרום אל הנייד של גולדמן הודעות מקבוצת הוואטסאפ הנושאת את השם "גולסטאר אלופה תנו בכפיים". במהלך צילומי התוכנית בבואנוס איירס, החבורה שכללה גם את יון תומרקין, זוהר ליבה, ג'ובאני רוסו, לירן שטראובר וגיא זוארץ, התגבשה והתחברה, ומאז הם עם בנות הזוג נפגשים תכופות, משתכרים ומשליכים זה את זה עם הבגדים אל תוך הבריכה בביתו של גולדמן. "אין תכנית לרבות תכניות בשפה הרוסית שלא הציעו לי לקחת בהן חלק. מ'מחוברים' ועד 'האח הגדול'", הוא אומר, "אבל כדורגל אני באמת אוהב".

אבל זה לא באמת כדורגל, זה ריאליטי. טלוויזיה.

"לקום בבוקר לתוך דשא ירוק, וגברים, ויש כדור באמצע, אני מודיע לך שזה מוציא ממני דברים שכבר שכחתי שקיימים בי. אני לא יודע אפילו איך להסביר את ההתלהבות. זו חוויה. גם אשתי דחפה אותי. היא אמרה, 'הדר, יהיה לך קשה אבל אתה תעשה את זה'. ישבתי עם ההפקה ואמרתי להם 'תשמעו, יש פה קאסט מיוחד, תשקיעו בחיזוק ה'ביחד' שלו, ולא את התככים והריבים'. ונפל להם האסימון תוך שנייה".

לא פחדת לצאת פתטי?

"מה, אני רץ ליו"ר הבונים החופשיים? ממתי זה מה שעמד לנגד עיניי? מה, לא עשיתי כל מה שאני רוצה כל חיי? פחדתי איך אני אחוש במהלך הצילומים של שלושה שבועות וחצי בבואנוס איירס, במתחם כזה. אתה יודע איזה צחוקים היו שם? שמע, בנים, צחוקים, כדורגל, דורון מירן.

"במוזיקאים ובספורטאים יש משהו משותף. אני מסוגל לשבת עם מוזיקאי באולפן ולהתווכח איתו יום שלם על סאונד של מצילה אחת של מערכת תופים במשך עשר שעות. אתה חייב להיות ילד בשביל לעשות ריב מכוער על סאונד של מצילה. אתה גם חייב להיות ילד בשביל לבוא ולרצות בכל הכוח להכניס את הכדור לשער. לא משנה מה הרכיבו עלינו השנים - ילדים ואישה ופרנסה ואכילות ראש - כשמנקים את כל זה, אתה ילד. לא התפתחת רגשית, פלוס הנרקיסיזם. איך שנפתחה שם הדלת, לא משנה אם זה משחק פנימי או אימון, אני מתחיל לרוץ אחרי הכדור, ואיך שנכנס גול אני צורח כמו מטורף".

אז זה הוציא את הילד שבך?

"הוא אף פעם לא הלך לאף מקום. הוא רק חטף פטישים בראש כל הזמן".

וגם כשאתה עושה את עסקאות הנדל"ן זה קיים?

"ברמת ההתלהבות. אבל למדתי להכניס אותו למסגרת".

אתה מפחד לפעמים לאבד את הילד הזה?

"לא. אני מפחד לאבד את המבוגר".

"אני מודע לעליונות של הכיפות הסרוגות"

מניח תפילין, פטריוט, רוצה שהמדינה תשמור על צביון יהודי, רוצה להיפרד מהפלסטינים, מתנגד למתנחלים, אבל מעדיף לקבל לעבודה את הבחור שחובש כיפה. גולדמן מפתיע

"בכל יום, למעט שבת, אני עושה שתי פעולות שאני לא נהנה מהן והן לוקחות לי שעה ביום", מספר הדר גולדמן. "אני רץ חמישים דקות ומניח תפילין עשר דקות. זה בחר בי. השד יודע למה. ברור שהמכנה המשותף שלי עם ציפי לבני ובוז'י ויאיר לפיד הוא גדול יותר מאשר המכנה המשותף שלי עם בנט שמניח תפילין כמוני. אני גם רוצה את זה אבל גם את זה, ומותר לי, זה בסדר גמור. זה בסדר".

אתה עובד הרבה בארה"ב, לא חשבת פעם לעזוב את הארץ?

"אני לא יכול לומר לעצמי שאני חי מחוץ לישראל. ניסיתי לדמיין לעצמי איך זה יהיה, ואני יודע שהייתי בוכה במטוס כמו הדבר הכי פתטי ביקום. אני מאוד אוהב את ישראל, כמו כל אהבה היא לא הגיונית. מאוד חרד לה ואוהב אותה. הרבה יותר מאנשים אחרים. אני אוהב אותה אהבה ללא תנאים".

מפני מה אתה חרד?

"אני חושש לה תרבותית, ולפעמים הישרדותית. אנחנו במאבק של הכול בהכול. מאבק פנימי, מאבק חיצוני. אני רוצה לשמור על צביון של מדינה יהודית, אבל אני גם מבקש לעשות הפרדה של גבול ביני לבין הפלסטינים. עכשיו, אם מחר אני אצטרך לראיין שני אנשים למשרה, ויבואו לי שני גברים, אחד חילוני ואחד עם כיפה סרוגה, אני אקח את זה עם הכיפה הסרוגה".

למה?

"אני מודע לעליונות שלו. הוא מגיע מחינוך טוב יותר, הוא פרטנר למלחמה ובוודאי פרטנר לשלום ולשמחה. והאם אני מסכים עם דעותיהם הפוליטיות של חלק מהכיפות הסרוגות, למשל מתנחלים? חד-משמעית לא. אבל איפה שהם נמצאים הם מצטיינים".

הדר גולדמן

בעלי חברת נדל"ן אמריקאית

אישי: בן 53, נשוי ללאה ואב לשתיים, תושב סביון

מקצועי: ניגן בלהקת הרוק האלטרנטיבי "היחידה לטיפול נמרץ" ובלהקת "סיאם", הקים את משרד הפרסום זרמון גולדמן

עוד משהו: לאחרונה קנה את ביתו הלונדוני של סולן להקת ג'וי דיוויז'ן, איאן קרטיס