yes והוט מניחות שתקטרו - ותמשיכו לשלם 400 שקל

לכאורה, נראה כי הוט ו-yes עושות הכול כדי לגרום ללקוחותיהן לקחת את הרגליים וללכת. כך עולה גם מבדיקת "גלובס", לפיה שתי החברות לא מפסיקות להעלות מחירים.

כל זה קורה בסביבה צרכנית תחרותית מאוד:

■ סלקום טי.וי - התחרות מתחממת.

■ תכנים פיראטיים - יותר ויותר צרכנים מורידים תוכנות כמו קודי ופופקורן וצופים באופן פיראטי בתכנים בלתי מוגבלים מתורגמים לעברית.

■ עידן פלוס - יש בשוק אלטרנטיבה נוחה וזולה בתשלום חד-פעמי של מאות שקלים בודדות.

האם זה הזמן לבשר ללקוחות על עוד התייקרות?

אלא שבשתי החברות יוצאים מהנחה שמדובר בסיכון מחושב: יהיו הרבה צרכנים שיתרעמו, יהיו קצת פחות שיתקשרו למוקד שירות הלקוחות לאיים שהם עוזבים, ויהיו רק מעטים שבאמת יעזבו כתוצאה מההתייקרות הנוכחית.

כאלה הם הצרכנים הישראלים: כועסים, משחררים קיטור, מאיימים - אבל רק מעטים מביניהם באמת מענישים חברות שמתייחסות אליהם כאל מובנים מאליהם. כאשר אלה הלקוחות, אין פלא שמתייחסים אליהם כאל לקוחות שבויים.

לאורך השנים, יס והוט משתמשות בתרגילים הכי ישנים בספר, אבל הם עובדים. הן מרגילות את הלקוחות לשירות כלשהו בחינם או במחיר נמוך, ואז מייקרות אותו בהדרגה כל כמה חודשים - כאילו מדובר בכסף קטן ובלתי מורגש; הן מספקות חבילה בסיסית דלה עם תכנים, שידורי ספורט וסרטי קולנוע לא אטרקטיביים, ואז גובות כמה עשרות שקלים נוספים בעבור כל תוספת. והצרכנים? לאורך השנים הם סופגים וסופגים וסופגים, משלמים ומשלמים ומשלמים.

אלא שהוט ו-yes עלולות לגלות שהסיכון המחושב והתרגילים הישנים יפסיקו להוכיח את עצמם תוך שנים מעטות. מבחר הדרכים לצפות בתוכן שלא דרך שתי חברות הטלוויזיה הגדולות הולך וגדל, ובמקביל הולך וגדל דור של צרכנים מסוג אחר - צרכנים צעירים שהטלוויזיה היא בכלל לא המסך העיקרי שלהם.

בתחומי התקשורת האחרים הולכת ההוצאה המשפחתית ויורדת עם השנים, והעובדה שעל צפייה בתוכן נדרשות משפחות רבות להוציא 400 שקל בחודש הופכת לפחות ופחות מובנת מאליה.