מפסיקים לטייח אפליה מגדרית

"ישנה אי-התאמה בין דרגי הניהול הבכיר בארגון למספר הנשים המועסקות בארגון". קביעה חד-משמעית זו בנוגע לרשות המסים בישראל פורסמה לאחרונה לשם תיאור הפער בין שיעור הנשים ברשות המסים בכלל, ובין שיעור הנשים המועסקות בדרגים הבכירים בו. לכאורה, אין כל חדש בהצגת נתוני פער מעין אלה, ובכל זאת, הייתה בשורה של ממש בפרסום הזה.

בשורה זו מקורה בזהות הגוף שפרסם את הנתונים: היה זה לא פחות מאשר משרד האוצר, שהוא הממונה על רשות המסים, והוא עשה כן בהצעת תקציב המדינה, שתאושר בימים הקרובים בכנסת, ככל הנראה ביום שישי, 20.11.15.

נשמע משונה לציין ענייני מגדר? ועוד בתקציב המדינה דווקא? אכן. מהלך זה הוא חדש ותקדימי. אחרי עשורים רבים שבהם נתפס התקציב בישראל כזירה נייטרלית, שבה אין רלבנטיות לעיסוק בנושאים של מגדר ושוויון מגדרי, החליטה הממשלה ב-2014 להכניס זווית מגדרית לתקציב הממשלתי. כך שהנתון על קיומו של אי-שוויון מגדרי ברשות המסים הוא רק סנונית ראשונה של מידע ושקיפות שמייצרת אותה החלטה היסטורית, שהציבה את ישראל בקדמת מדינות ה-OECD, בכל הנוגע לקידום שוויון.

ואולי "סנונית" אינה המילה הנכונה לתאר את מה שפועל יותר כמו נץ של חדות-ראייה ממשלתית. מכאן ואילך, אין המדינה יכולה עוד להסתתר מאחורי מסך של אי-ידיעה, וממילא, של אי-תיקון הפער. כמו נץ שלא נסתר ממנו דבר, מתחילה הזווית המגדרית להפעיל את עינה הפקוחה על משרדי הממשלה השונים. עין הנץ היא גם עין הממשלה: ההחלטה כפתה על הממשלה להביט על משרדיה בביקורתיות.

מנגנון תקדימי זה פועל לרווחת אזרחי המדינה בשני אופנים: האחד, הוא הופך כל מידע על פערים מגדריים בממשלה ובשלוחותיה, לשקוף לציבור. אין זה עניין של מה בכך. המידע על רשות המסים, למשל, מעולם לא הובא לידיעת הציבור, וקשה מאוד להשיגו ב"דרישה מבחוץ". דוגמה נוספת למידע כזה נמצא בדיווח התקציבי של הרשות הממשלתית למים ולביוב. דעת הציבור נתונה לרוב לשאלות של התנהלות תאגידי המים מול הציבור. אולם בזכות החלטת הממשלה, נחשף בפנינו רובד אחר ולא מוכר בה: מדיווח רשות המים התגלה כי בין שלל פערים מגדריים מטרידים, קיים בה גם פער אדיר, של עשרות אחוזים, בעלות השכר של עובדים-גברים מול עובדות-נשים: עלות שכרו של עובד-גבר היא כ-26 אלף שקלים, לעומת עלות שכרה של עובדת-אישה, 16 אלף שקלים. כלומר, כספי המסים שלנו, המשמשים את תקציב הרשות הממשלתית למים ולביוב, משמשים גם ככלי להפליה זו.

האופן השני שבו תורמת הזווית המגדרית של התקציב הוא השיקוף לציבור ולממשלה עצמה של הפערים המגדריים. שיקוף כזה מדרבן את הציבור, בראש ובראשונה, לדרוש תיקון של פערים אלה. אולם מעבר לכך, הוא מחייב כל משרד ממשלתי, כחלק מהצעת התקציב שהגיש לאוצר, להציג ניתוח מגדרי לסעיפי הצעתו, ובכך כופה למעשה התבוננות, בעיני נץ, פנימה, על המשרד.

אולם בהתבוננות זו לא די. ברמה הביצועית, ההחלטה קובעת שלאחר בחינת המשמעות המגדרית שיש לתקציב, חובה תהיה הן על משרד האוצר והן על המשרדים המופקדים על מימוש התקציב, לפעול באופן שיאפשר תיקון של העיוותים שיש בו. השיקוף - עבור משרדים שבהם אי-השוויון נדמה כבר כ"טבעי" או שבכלל לא נתפס ככזה - מחייב אותם לתקן את אי-השוויון, ולעוט עליו כאותו נץ חד-ראייה, המבקש לחסל את טרפו.

בשורה התחתונה, החוכמה הגלומה ברעיון התקציב המגדרי, פשוטה אך אפקטיבית: ביום שבו נפסיק לטייח נתוני הפליה-מגדרית, נתחיל לשנות אותם וגם לתקנם לטובת כולנו.

הכותבת היא השרה לשוויון חברתי