אי-אפשר להסתיר: הליכים משפטיים של אזרחים ייחשפו בגוגל

ככל שמנוע החיפוש של גוגל הופך לחלק משמעותי יותר מחיינו בשנים האחרונות, אזרחים רבים חשים שנגישות המידע אודותיהם, הזמין לכל מחפש, פוגעת בפרטיותם. אחת מההשלכות המשמעותיות של זמינות המידע היא האפשרות לגלות את עצם קיומם של הליכים משפטיים של אנשים פרטיים, ופרטים מתוך אותם הליכים, בהקלדת שמו של בעל הדין בגוגל.

בשנים האחרונות התנתה הנהלת בתי המשפט את חידוש הגישה של אתרים המפרסמים פסקי דין למאגרי פסקי הדין של משרד המשפטים בהתחייבות לנקוט באמצעים למניעת "מפתוח" פסקי הדין - כלומר למניעת סריקתם לתוך אינדקס החיפוש של גוגל.

בג"ץ קיבל בשבוע שעבר את עתירת חברת "חשבים", מפעילת אתר "תקדין", וביטל את דרישת הנהלת בתי המשפט, בעילות של היעדר סמכות וחוסר מידתיות.

"עצם העובדה שאין על הנהלת בתי המשפט חובה לפרסם את פסקי הדין במנועי החיפוש, אין משמעותה כי ניתנת לה הרשות למנוע זאת מגורמים פרטיים", פסק השופט אליקים רובינשטיין. "לא אגזים אם אומר כי בהיעדר גישה לפסקי הדין - אין אפשרות עדכנית לדעת מהו הדין בישראל במלוא היקפו".

פגיעה בחופש העיסוק

חברת "חשבים" עתרה לבג"ץ באמצעות עורכי הדין עופר לריש וסיון נוימרק ממשרד ראב"ד מגריזו בנקל ושות'. לטענתה, התנאי שהתנתה הנהלת בתי המשפט נקבע ללא מקור סמכות חוקי, תוך פגיעה בזכות היסוד שלה לחופש העיסוק ובניגוד לרוח חוק בתי המשפט, הקובעת בין היתר את פרסום פסק הדין ככלל ואת החיסיון כחריג לכלל.

לדבריה, זכותו של בעל דין לפרטיות נשקלת על-ידי בית המשפט כשמוגשת בקשה להטלת חיסיון בתיק, ולכן אין מקום להעניק הגנה נוספת לכלל הציבור, על חשבון ערך פומביות הדיון, בפרט כשהחוק אינו מסמיך את הנהלת בתי המשפט לעשות זאת.

הנהלת בתי המשפט עמדה בתגובתה לעתירה כי עיקרון פומביות הדיון בהליכים משפטיים אינו מחייב את הנגשת פסקי הדין של בתי המשפט דווקא באמצעות מנועי חיפוש אינטרנטיים, וכי ממילא הגבלת מפתוחם אינה מצריכה הסמכה מפורשת בחוק.

הנהלת בתי המשפט הוסיפה ונימקה את עמדתה בכך שעוצמת הפגיעה הנגרמת מזמינות ההליך למחפשים במאגרי פסקי דין דוגמת "תקדין" או "נבו", שהמשתמשים בהם הם בעיקר משפטנים ועורכי דין, נמוכה מזו הנגרמת מזמינות פרטים אודות ההליך לכלל הציבור בגוגל.

חשיפת שמם של בעלי הדין בגוגל, טענה הנהלת בתי המשפט, עשויה ליצור "אפקט מצנן" שירתיע מפנייה לבתי המשפט, באופן שעשו לפגוע בזכות הגישה לערכאות. כך לדוגמה - אדם יפחד לתבוע את מעסיקו לשעבר, מחשש שהמידע על קיום סכסוך עם מעסיק קודם ירתיע מקום עבודה חדש מלהעסיקו.

"תיק זה גם מעיד שוב, כתיקים אחרים בעידננו, על כך שהמשפט רודף אחר ההתקדמות הטכנולוגית והבעיות המשפטיות שהיא מציבה, רודף ואינו משיג", העיר המשנה לנשיאת בית המשפט העליון רובינשטיין, שנתן את חוות-הדעת העיקרית בפסק הדין, ואליו הצטרפו השופטים אסתר חיות ועוזי פוגלמן.

רובינשטיין קבע בתחילה כי התניית מתן הגישה למאגרי פסקי הדין פוגע בחופש העיסוק של "חשבים", ואז פנה לבדוק את חוקיות הפגיעה בהתאם לשאלת מקור הסמכות לפעולתה של הנהלת בתי המשפט.

רובינשטיין קיבל את הטענה כי העובדה שהחוק מחייב את פרסום פסקי הדין אינה מובילה בהכרח למסקנה שפרסומם צריך להיעשות דווקא באמצעות הפיכתם לזמינים בגוגל. עם זאת, הוא פסק כי הסמכות לפרסם את פסקי הדין בדרך מסוימת אינה מקנה את הרשות או הסמכות למנוע את פרסומם בדרך אחרת.

"עצם העובדה שאין על הנהלת בתי המשפט חובה לפרסם את פסקי הדין במנועי החיפוש, אין משמעותה, מיניה וביה, כי ניתנת לה הרשות למנוע זאת מגורמים פרטיים", פסק רובינשטיין.

בהמשך הוסיף כי "מדובר בשתי פעולות שונות - פרסום ומניעת פרסום - אשר כל אחת מהן מצריכה לכאורה הסמכה בחוק. פרשנות אחרת - לפיה בסמכותה של רשות מינהלית למנוע פעולה שאין עליה חובה שבדין לבצע בעצמה - אינה מתיישבת עם השכל הישר, ומשמעותה ריקונו מתוכן של עיקרון החוקיות, הקובע כי הפרט חופשי לעשות כרצונו בהיעדר הוראה אחרת בחוק. מצאנו אפוא כי אין הנהלת בתי המשפט פטורה מהצגת מקור חוקי המסמיך את החלטתה. כפי שנכתב, החלטת הנהלת בתי המשפט להגביל את גישת העותרת למאגר הפסיקה פוגעת בחופש העיסוק - וזאת, ללא הסמכה בחקיקה ראשית - אין לאפשר".

אמצעים חלופיים

השופט הכיר בטענה העובדתית כי "עליית המדרגה" בהנגשת פסקי הדין יוצרת עלייה מקבילה בפגיעה בפרטיותם של בעלי הדין, "על הרגישויות האנושיות הכרוכות בכך". השופט העיר כי "בהחלט ייתכן שעל רשויות המינהל לתת על כך את הדעת ולתור אחר פתרונות. אלא שכל זאת יעשה המינהל ברשות ובסמכות בלבד".

גם לאחר שקבע כי הנהלת בתי המשפט פעלה בחריגה מסמכות, המשיך השופט רובינשטיין ובחן את מידתיות החלטתה, והגיע למסקנה כי ההחלטה אינה עומדת אף במבחני המידתיות. "עלינו לפתוח בשאלה האם האמצעי מגשים את המטרה. לשון אחר, האם החלטת הנהלת בתי המשפט שלא לאפשר את מפתוח פסקי הדין על-ידי 'חשבים' אכן תגן על פרטיותם של בעלי הדין. חוששני כי התשובה אינה חיובית", פסק השופט.

רובינשטיין עמד על כך שניתן להעביר את פסקי הדין לצד שלישי שיאפשר את "מפתוחם", וקיימת ודאות שהדבר אכן יקרה בפועל. "חשוב להדגיש כי המפתוח הוא ברירת המחדל, ואילו מניעת המפתוח היא בחירה אקטיבית שנעשית על-ידי בעל האתר. כפועל יוצא מכך, כמעט כל צד ג' שיפרסם את פסקי-הדין באתרו - למשל, אתר של משרד עורכי דין או אתר חדשות - יוביל מיניה וביה למציאתם במנועי חיפוש אינטרנטיים... נמצאנו למדים אפוא כי החלטת הנהלת בתי המשפט לכאורה אינה מגשימה את מטרתה".

בהמשך פסק השופט כי קיימים אמצעים אלטרנטיביים פוגעניים פחות שניתן היה לנקוט כדי להשיג את מטרת הנהלת בתי המשפט להגן על פרטיות המתדיינים. כדוגמה הביא השופט את האפשרויות לפרסם את פסק הדין לבעלי הדין בלבד מספר ימים טרם הפרסום באינטרנט, תוך מתן הזדמנות לצדדים לבקש את מחיקתם של פרטים אישיים שאינם רלבנטיים לציבור כולו. דוגמה נוספת היא הפעלת אלגוריתם הסורק את פסקי הדין בטרם פרסומם - ומחפש בהם מידע רגיש דוגמת מספר תעודת-זהות, כפי שנהגה למשל מדינת פלורידה בארה"ב. אפשרות נוספת שהעלה השופט היא לשנות את ההסדר בחוק ולקבוע כי שמות בעלי הדין יפורסמו בראשי-תיבות בלבד, כפי שנהוג בצרפת.

לבסוף קבע השופט כי הנזק ממניעת "מפתוח" פסקי דין עולה על התועלת, וזאת על בסיס החשיבות העליונה של זמינות המידע להבנת הדין החל בישראל. "החלטת הנהלת בתי המשפט עשויה להגביל חיפוש חטטני בחייהם של בעלי דין - ובכך תועלתה, אך עלולה היא גם למנוע משוכר דירה לדעת מהו חוסר תום-לב בקיום חוזה, בפרשנות עדכנית של בית משפט זה".

השופטים חיות ופוגלמן העירו שניהם כי רצוי לקבוע בחוק את ההסדרים הנוגעים למתח בין הזכות לפרטיות לבין פומביות ההליכים המשפטיים. בפסק הדין צוין כי ועדה בראשות שופט העליון לשעבר, יצחק אנגלרד, יושבת על המדוכה בסוגייה הזו, אך המלצותיה אינן צפויות להתקבל בזמן הקרוב.

"היכולת לצלם ולהקליט בנייד גזלה הפרטיות באופן מסיבי"

הערת-אגב של השופט אליקים רובינשטיין בפסק הדין מתייחסת לתופעה שבגנותה הוא כבר התבטא בעבר - הפיכת חיינו למוקלטים ומצולמים מתמיד באופן ה"גוזל" את הפרטיות.

"היכולת לצלם ולהקליט בטלפון הנייד הזמין לרבים, ובחברות מתקדמות טכנולוגית כמעט לכל, גזלה את הפרטיות באופן מסיבי, בשטף גבה-גלי 'מים רבים אדירים משברי-ים' (תהילים, צ"ג ד')", העיר השופט.

ואולם, השופט ציין כי "אין פירוש הדבר שהערכיות הקשורה בשמירת הפרטיות פסקה מן העולם. אמת, העידן החדש מביא עמו כלים חדשים - וברכה והיפוכה טבועות בהן - אך דומני כי אין הדבר מחייב ויתור מוחלט על כבוד האדם ועל שמו הטוב".

זו אינה הפעם הראשונה שרובינשטיין מביע את חוסר חיבתו לתיעוד הייתר של חיינו. בפסק דין מיולי האחרון ציין השופט, בהקשר של הקלטות סתר, כי "שיחה בין אדם לחברו אינה ככלל מיועדת להקפדה 'משפטנית' על כל מילה, בידיעה שהיא תשמש חומר ראייתי בהליך כזה או אחר. המקליט ועושה בכך שימוש, הריהו עושה ככלל מעשה אשר לא ייעשה 'ברשות התורה' להבדיל, ויחשוב כל אחד מאיתנו מה היה הוא חש אילו נודע לו שהוקלט על-ידי פלוני מחבריו לעבודה בלא ידיעתו".