חנן דה לנגה מוכר בדרך-כלל כמעצב. מעצב תעשייתי, שעמד בראש המחלקה לעיצוב בבצלאל, ומעצב תערוכות, במוזיאון ישראל למשל. אולם כמו מעצבים רבים וטובים, הוא לא נותן להגדרות הדיסציפלינות השונות לדכא את הדרייב היצירתי שלו. בתערוכת היחיד המפתיעה שלו בגלריה נגא, הוא יוצר חלל משותף לאובייקטים שהפכו תחת ידיו לפסלונים, המוקפים בציורים גדולי מידות, באפור-שחור-לבן.
שם התערוכה "כבר שחורים העצים, עוד כחולים השמיים", מצטט מספרו של מרסל פרוסט "בעקבות הזמן האבוד", ומרמז על תווך, על אותו רגע חמקמק בין החושך לאור. המצב הלימינלי, הסף או התווך, מתקיים בדיאלוג שמקיים דה לנגה בין עבודת העיצוב לעיסוק באמנות. עבודותיו משלבות בין החפצים מן המוכן (רדי מייד), שהוא מוצא ומעלה לדרגת עבודת אמנות, מעמיד אותם על כני תצוגה והופך אותם לאיקונות. פיסת זכוכית שהחליקו מי הים, נראית כאן כדיוקן; אגד חוטי ברזל מחלידים שנאספו באתר בנייה, נראים כזנב מונף אל על; לוח מתכת חלוד ומחורר מזכיר ספינה טרופה; בובת גיבור על במעופה, מתבוננת במראה. מנגד, התמונות משדרות שקט. בחלקן הוא יוצר אשליה של קסם - אור מופיע ונעלם, באמצעות מנגנון נסתר.
דה לנגה מספר כי הסטודיו שלו מלא באלפי חפצים ופריטים "רדי מייד" שנאספו באהבה ובקפדנות לאורך השנים. "אובייקטים עם עבר והיסטוריה, בעלי ערכים תרבותיים משל עצמם והקשרים מאד ספציפיים, המשמשים כמאגר של זיכרונות, או כפלטת הצבעים של הצייר".
בין העבודות עובר קו מקשר המציב אותן בהרמוניה מידתית בחלל, ויחד עם זאת הן עצמאיות, כאילו לכל אחת מהן יש חיים משלה.
גלריה נגא, אחד העם 60, תל-אביב
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
