תערוכת היחיד של עדו בר-אל במוזיאון תל-אביב, "בגטלה", מקבצת עבודות מ-30 שנות ציור. "ציור הוא פעולה על גבי חפץ", אומר בר-אל, ומערער בדבריו ועוד יותר מכך במעשיו, על ההגדרות השגורות של "צבע על בד". את מרבית פעולותיו הוא עושה כשהוא רוכן מעל המצע שנבחר לעבודה, מוזג או מורח צבע, מותיר לו את החירות לנזול ולשנות צורה ומרקם. "כאשר אני תולה את החפץ על הקיר הוא הופך לציור".
חגית פלג בר-אל (56) הוא זוכה פרס רפפורט לצייר בכיר. שנים רבות עמד בראש המחלקה לאמנות בבצלאל, ועבודתו בולטת דווקא בזכות הצניעות והשקט האופפים את האיש ואת דרכו האמנותית. בחירת הכותרת לתערוכה מעידה על המקום שהוא רואה ליצירותיו, כהערה, כצליל חריג, המלווה את הסימפוניה הכללית כצופה מהצד.
"בגטלה" הוא כינוי ליצירה מוזיקלית מינורית, לא יומרנית, בדרך-כלל לכלי יחיד. הקשר המוזיקלי ניכר בעבודות המוקדמות בעיקר, שבחלקן מצוירים כלי נגינה ואחרות עשויות מכלי הנגינה עצמם, שנראים כאן כשלל ציד שנתלה על הקיר - חפץ כנוע, פסנתר חשמלי או תוף, שעבר השבתה והשתלטות, שמותירה אותו אילם וצלילו הוא רק זיכרון רחוק.
בהמשך תופסים את העין שלטים שהפכו עם השנים למצע המועדף על בר-אל. שלטי הכוונה בכחול, שלטי אזהרה בצהוב או שלטי פרסומות בשלל צבעים, שננטשו ברחוב. תחת ידיו בסטודיו הם הופכים לעבודות המשלבות את האסתטיקה הגרפית של הטקסטים (מחוקים בחלקם עד שהם הופכים חסרי פשר), את האיכות הפסקנית של החצים, שמותירים את הצופה מבולבל; של הצבע הזרחני, שמעליו הוא מצייר. שלטים שאיבדו את הוראתם והפכו למפה אילמת - קומפוזיציה.
"הציור של בר-אל נולד ברחוב, בפעולה לקטנית מחוץ לגבולות הסטודיו", כותבת האוצרת, אלן גינתון. "בר-אל בורר מתוך המגוון העשיר שהעיר מציעה: שלטים, רהיטים, דלת או פגוש של רכב מפורק, שולחנות פינג-פונג, גלשנים, צעצועי ילדים ועוד. כלכלת הסחורות משפיעה ישירות על כלכלת החומרים בציור של בר-אל. זוהי כלכלה חסכונית העושה 'רווח' מחפץ שערכו ירד. בר-אל מתחקה אחר תנועת החפצים בעיר, ולומד את תולדותיהם".
למרות שהלך והתרחק מהחפצים המקוריים ומהציור המפורש, לא הכול מופשט אצל בר-אל. גם כאשר נראה שהציור עצמו הוא רישום קלוש, כמעט מחוק, בשולי התמונה הגדולה, הוא מודע לחלוטין לנקודת המיקוד שהוא יוצר, למתח בין המרכיבים החזותיים והחומריים, של המצע העלוב והציור שעל גביו; בין ההערכה ליצירת אמנות, שבאופן סמלי מסמלת את ה"נצחי", לבין התחושה שהכול מחיק, הכול זמני וחולף. זהו הטבע הדומם שלו, הממנטו מורי (המודעות למוות האורב) של זמננו.
מוזיאון תל-אביב לאמנות, שאול המלך 27, תל-אביב
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
