פנטזיה על המדינה היהודית של ישראל

האם ישראל דמוקרטית פחות לאחר הוצאת התנועה האסלאמית, פלג צפון, אל מחוץ לחוק? כן, בוודאי. האם האקט הזה הוא תקדים? בהחלט. האם דמוקרטים וליברלים צריכים להרים קול נגד ההחלטה? זה תלוי בכוונותיהם.

האם קריאת תיגר אינטלקטואלית על מדינת הלאום היא סיבה להוציא תנועה פוליטית אל מחוץ לחוק? אני חושב שלא. אי אפשר להוציא מחשבות אל מחוץ לחוק, גם אם הסינים מנסים בהצלחה לא מבוטלת. מה שלא כן התארגנות מעשית.

הימין הפך את ההגנה על מדינת הלאום למקור הלגיטימיות של שלטונו. אלה העומדים טיפונת שמאלה מן המרכז לא מצאו תשובה הולמת. הם נמלטו לזרועותיו של קופירייטר, שהציע להם ציפוי חדש למוצר הישן, "המחנה הציוני".

דוק: מדינת הלאום צריכה הגנה, מפני שהיא נתונה להתקפה. הרעיון העומד ביסודה איבד הרבה מזוהרו, אבל לא איבד את תוקפו. כל הסכם שלום יצטרך לחזור ולהטעים את אופיה היהודי של מדינת ישראל על יסוד החלטת האו"ם מ-1947. אבל הימין משתמש בצורך הזה כדי לשים קץ לכל סיכוי של התקדמות מדינית.

לאבו מאזן היה רעיון

הכתובת לדרישה שתובטח לאומיותה של מדינת הלאום אינה הרשות הפלסטינית שחייה תלויים לה מנגד. הכתובת היא הקהילה הבין לאומית. האו"ם יצטרך לטבוע גושפנקה על הסכם שלום, ולחזור ולאמץ את הגיונה של החלטת 1947. המשלחות הערביות לא יידרשו אלא להרים את ידיהן לטובת החלטה חדשה של האו"ם. לפני 68 שנה הן התנגדו. אם הן יתמכו הפעם, כולל המשלחת הפלסטינית, העניין פתור, משפטית.

איך מתרגמים אנגלית חוזית לפלסטינית מדוברת? זה עניין נפרד. איך מתרגמים איזשהו חוזה ללשון המציאות? איך נותנים אמון באיזושהי הבטחה? הרי זו הבעיה, לא התחייבות מילולית. אבו מאזן אמר פעם, שעניינה של ישראל הוא לקרוא לעצמה איך שהיא רוצה. היא יכולה לפתור את בעיית המילוליות אם תשנה את שמה ל"מדינה הציונית של ישראל". או אז, כל חוזה ישראלי-פלסטיני יכלול מיניה וביה הכרה בכל אופי שישראל תרצה לתת לעצמה.

כאשר ברק אובמה רצה לאותת כוונות טובות לאיראן, בתחילת 2009, הוא נקב בשמה המפורש, "הרפובליקה האסלאמית של איראן". זה לא היה מובן מאליו. הוא אינו מקפיד לקרוא לגרמניה "הרפובליקה הפדרלית של", ואינו כולל את מרכיבי בריטניה ב"ממלכה המאוחדת של". קשה להיזכר אימתי הוא קרא לפקיסטן ולאפגניסטן "הרפובליקה האסלאמית של".

האם ישראל רוצה לכלול הגדרה לאומית או רעיונית בעצם שמה? ישראל הקודמת לא חשבה שזה נחוץ. מדינת ישראל הייתה כשלעצמה הגדרה כזאת. "ישראל" לא הייתה יישות פוליטית. בעצם ישראל כלל לא "הייתה". ישראל היה. מדינת ישראל היא צורת סמיכות של "המדינה של ישראל", זאת אומרת "עם ישראל", זאת אומרת העם היהודי. לקרוא לה "המדינה היהודית של ישראל" יהיה ייתור לשון מגוחך למדי, לפחות היסטורית. אבל אם זה יהיה מחיר השלום, גם איסטניסים יסכימו לשלם אותו.

בלי זכויות קבוצתיות

שאלה חשובה לאין ערוך היא מה יקרה בגבולות הבין לאומיים המוכרים של ישראל למחרת השלום, ואילו זכויות יינתנו למיעוט הערבי ב"מדינה היהודית של ישראל". התנועה האסלאמית, פלג צפון, מכינה את הקרקע לפרק הבא של המאבק: התססה של האזרחים הערביים על מנת לפרק את מדינת הלאום.

אילו ממשלת ישראל היתה מעוניינת בתהליך מדיני, שעניינו פינוי יישובים, התנתקות טריטוריאלית וגם ויתורים כלשהם על ריבונות בירושלים, הייתה לה בהחלט הזכות לעמוד על הגדרה מיידית של מקום הערבים בתוך ישראל. ממה נפשך, אם מדינת הלאום צריכה הכרה אזורית ובין לאומית, היא זקוקה להכרה כזאת גם מצד המרכיב העיקרי המסוגל לסכן אותה למחרת הסכם השלום.

אין כל היגיון בזכויות לאומיות קבוצתיות למיעוט הערבי, אם הארץ תחזור ותחולק על יסוד אתני. נוסחה שבה מדינת לאום פלסטינית תתקיים לצד ישראל אינה מצדיקה אוטונומיה לערבים החיים בתוך ישראל, לאורך גבול בין לאומי חדש. לא ברור כלל שאוטונומיה כזאת תידרש, אבל מותר להקדים ולהודיע שהיא לא תינתן, וישראל תוסיף להיות מדינה אוניטארית.

לבני המיעוט הערבי יינתנו זכויות אינדיבידואליות מלאות, אבל לא זכויות קולקטיביות. למשל, לא תהיה לו אוניברסיטה ערבית. לא תהיה לו מערכת חינוך עצמאית. אי אפשר למנוע אנשים מלהכריז על עצמם שהם "ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי", אבל אפשר לשלול כל תוקף מגוף כזה.

תתפוגג או לא תתפוגג

האם מדינה השוללת זכויות קבוצתיות ממיעוטיה היא דמוקרטית פחות מזו שאינה שוללת? אין ספק. האם שלילה כזאת מתיישבת עם דמוקרטיה ליברלית? אני נוטה להאמין שלא. אבל היא מחויבת המציאות.

דיון באופיה של מדינת ישראל לאחר הסכם שלום לוקה בכל התסמונות של פנטזיה ארוטית. איזה הסכם ואיזה שלום. מי חותם עליו, מי מוציא אותו אל הפועל, מי מרשה לו לצאת אל הפועל. אבל יש לפחות אפשרות מוגבלת, שעצם הדיון באופי יקדם תהליך מדיני, מפני שיש לו הפוטנציאל של הפגת חששות מצד חלק חשוב וספקן של הציבור היהודי.

סוף סוף, אחת מאבני הריחיים על צווארו של תהליך שלום היא הנחת זמניותו של כל הסכם. בתוך ישראל מקנן החשד העמוק והסביר, שהפלסטינים מתכוונים להוסיף ולכרסם, עד שמדינת היהודים תתפוגג מאליה. אין זה מספיק לדרוש הכרה ביהודיותה, צריך להקדים ולעגן את ההכרה הזו בלאווים ובהנים מפורשים.

במובן הזה, הוצאת פלג צפון אל מחוץ לחוק משרתת מטרה, שהמנהיגים הפוליטיים כמובן לא התכוונו אליה. היא מקילה על שירטוט דרך אל עיגון ההכרה. המדינה הטיפה-פחות דמוקרטית מודיעה בזה למיעוטיה את חזון הדו-קיום של אחרית הימים. לא, מצטערים מאוד, אבל החופש לפעול לחיסולה של מדינת הלאום לא יובטח.