כן, ילדים הם גם נטל

א. המדינה הזו שלנו תמיד מספקת מלא סיבות טובות להיעלב. אם יש דבר אחד שלמדתי בחיים על עלבונות ועל השפלות זה שכדאי מאוד לבחור טוב-טוב ממה להיעלב ומתי, כי אם אתה מאלה שנעלבים יותר מדי, זה לא בהכרח אומר שאתה טיפוס רגיש - הרבה פעמים זה פשוט אומר שאתה נודניק.

ניקח שני עלבונות שסופקו לנו השבוע מידי נבחרינו המכובדים, מוצדק ולא מוצדק. המוצדק - מה שעשה ח"כ אורן חזן לח"כ קארין אלהרר. על-פי הדיווחים, לעג חזן שוב ושוב לאלהרר המרותקת לכיסא גלגלים, "את צריכה שעיסאווי פריג' (ח"כ ממרצ) יעזור לך?". אלהרר נפגעה, כמוה ציבור שלם במדינה, נתניהו גער וחזן, שנאלץ להתנצל בחצי פה עוד טען בחוצפתו שעשו עליו סיבוב. אין הרבה דברים בזויים, נחותים, עלובים ומגעילים כמו ללעוג לאדם עם מוגבלות. זה לא צריך להעליב רק את הנכים ואת אוהביהם, זה צריך להעליב כל אדם שיש לו לב ומצפון. את ח"כ חזן צריך להעיף מכל מדרגות המשכן בחזרה לקזינו שממנו זחל. לא רק בשביל הנכים, בשביל כולנו. חברה המאפשרת ומשלימה עם לעג לחלשים שבה היא לא חברה שאתם רוצים להיות חלק ממנה. זה באשר לעלבון המוצדק של השבוע.

ולעלבון הלא מוצדק: מוקדם יותר השבוע, במסגרת הדיונים על תקציב המדינה, עלה שר האוצר משה כחלון לדוכן ובקשר לקצבאות הילדים אמר: "במקום שאני גדלתי, ילדים היה ברכה, בשבילכם באופוזיציה, ילדים זה נטל". הו, העלבון הצורב, הקדוש, שפשה והתפשט בשורותינו כשריפה במפעל לנייר טואלט. "על זה אין מחילה!", זעק פובליציסט מכובד אחד; "הסתה!", אמרה אחרת; "ההתבטאות הזו מתייחסת למחצית מעם ישראל כמי שלא אוהב את הילדים שלו", נכתב, זה הרי ממש "גועל נפש". חלק הבינו שהוא מדבר על שמאלנים, חלק הבינו שמדובר באשכנזים וחלק אמרו שזה בכל מקרה אותו דבר.

מצטער, אבל לא נעלבתי ממשה כחלון. אף שאני שמאלן אשכנזי תל אביבי ממושקף מהאופוזיציה עם שני ילדים בלבד.

ב. וזה לא רק כי אני לא חושב שיש מה להיעלב מאדם שהבטחותיו (בינתיים) ככתובות על קוביית קרח שנשכחה על מכסה מנוע דולק באוגוסט באילת, ושהדבר העיקרי שיש לו (בינתיים) להציע, כך מתברר למצער, זה חיוך מקסים. לא נעלבתי כי אני לא מאמין בדיכוטומיה האבסולוטית שהציע השר כחלון בנוגע ליחס לילדים - או ברכה או נטל. כל מי שיש לו ילדים, וזה לא משנה אם יש לו אחד, שניים, ארבעה או אחד עשר, יודע טוב מאוד שילדים הם גם וגם. אם יש לך מזל בחיים, הם יותר ברכה מנטל (נטל: עו*ל; משא; מועקה; קושי), אבל אם הם לא אפילו קצת נטל, זה אומר אחד משלושה דברים - או שהם לא הילדים שלך, או שאין לך רגשות, או שאתה סתם שקרן (אופציה רביעית: אתה שר אוצר).

על עצמי לספר תמיד השתדלתי: ילדיי הם בשבילי ברכה, ברכה גדולה. אני אוהב אותם והם מאירים את חיי באור יקרות, מהיום שהם באו לעולם הוכפלו כמויות השמחה והסיפוק שלי מאות מונים, בלעדיהם הייתי הרבה פחות והיה לי הרבה יותר משעמם. אף פעם לא התלוננתי עליהם בטור הזה ולעולם גם לא אעשה זאת. אבל מה - הם גם נטל. פחות ממה שהם ברכה, אבל נטל, ועוד איך נטל. הם נטל כמו שאני הייתי נטל על הוריי וכמו שהם היו נטל על הוריהם וכך אחורה ואחורה עד לילדים הראשונים שנולדו. נטל כלכלי, כמובן, אבל זה רק קצה הקרחון. ילד בעולם הוא כמו צל שמוטל עליך תמיד, לפעמים יותר, לפעמים פחות, אבל הוא תמיד יסתיר לך את השמש. הם כל הזמן במחשבותיך, אתה דואג להם ועליהם. צרותיהם הופכות להיות צרותיך כאילו שאין לך מספיק, מחלותיהם מחלותיך (הבן שלי הדביק אותי בדלקת עיניים השבוע. ברכה זה לא, תאמינו לי), מטלותיהם מטלותיך וקשייהם - קשייך. בכל פעם שהם חוצים כביש יורדות לך כמה שניות מהחיים ובכל פעם שהם בוכים, כואב לך. אפילו כשאתה דואג לעצמך, אתה דואג גם בגללם. רוצים להצחיק הורים? תגידו להם שילדים הם ברכה בעיצומה של חופשה משפחתית.

לסיכום: לא נעים לי לומר, אבל יותר משהזדעזעתי מדברי כחלון, באותו יום הוקל לי יותר כשהילדים שלי יצאו מהבית בזמן, ונשארתי קצת לבדי. זו הייתה ברכה אמיתית, שנייה רק לברכה שאני חש כשהם נרדמים במיטותיהם בערב.

ג. אז אל תיעלבו ממשה כחלון, שמאלנים אופוזיציונרים אשכנזים מיעוטי ילדים שכמותכם. אין ממה, זו סתם דיכוטומיה משומשת שמאחוריה אין דבר וחצי דבר. ילדים הם שמחה והם נטל, הם ברכה והם עול - ככה זה החיים וזה מה שיפה בהם. אין דבר שהוא רק דבר אחד, ואם יש, הרי שהוא שטוח ונטול עניין. במקום לפטור את דבריו בחצי תנועה מבטלת של מפרק היד, זעקתם ככרוכיות ונעלבתם כחשופיות. לא עובר יום בלי שהשמאל נעלב מאיזה משהו לא חשוב. אנחנו הילד שצועק זאב זאב בפעם האלף - אף אחד כבר לא מקשיב אף על פי שהזאבים האמיתיים כבר מזמן פה, והם טרפו כמעט את כל העדר.

אולי אם לא הייתם מבזבזים את כל הזעם הקדוש והעקר על כחלון בתחילת השבוע, הזעם הנכון באמת - על חזן - היה יותר אפקטיבי. אה כן, סליחה, אני יודע שכבר שכחתם מה זה אפקטיבי. אז חיפשתי עבורכם באתר של האקדמיה ללשון עברית: אפקטיבי - מביא לתוצאה הרצויה; שפעולתו מחוללת שינוי. המילה התקנית בעברית היא "תוצאי".

ובאשר לעניין עצמו, קצבאות הילדים. אני לגמרי בסבבה עם זה, בטח עם התיקון האומר שבמקום קצבה של 170 שקלים לילד, יועברו למשפחה 120 שקלים ואילו 50 הנותרים יופקדו בחיסכון לכל ילד, שייפתח בגיל 18 או 21. בעיניי זה יפה מאוד וטוב שנותרו לי כמה שנים לתכנן איך אני שם יד על הסכום הזה. אחרי הכול היו, ועוד יהיו לי, הרבה הוצאות.

ד. ואם כבר ילדים, סיפור קצר ועצוב. מול המרפסת שלנו עץ דקל יפה וגבה צמרת. הדקל הזה היה אחת הסיבות העיקריות ששכרנו את הדירה לפני כמעט תשע שנים. אז רק צמרתו דגדגה את קומתנו, אבל עם השנים צמח וגדל יחד עם הילדים, היום הוא מגיע עד הגג. כמי שעובד מהבית, אין הרבה דברים שאהבתי יותר מלשבת מולו ולבהות דרכו בשמיים, סתור שיער הדקל כתינוק שובב וגם שיערי די סתור. הוא היה חלק מחיינו. כמי שבילו תקופה ביערות הגשם, למדנו שעץ הוא בעל חיים לכל דבר. כל כמה חודשים הייתי נאלץ לכרות את כפותיו שפלשו אל המרפסת, כאילו מנסות לשבת איתנו בסלון. אהבנוהו. עדיין.

לפני כמה זמן חלה הדקל שלנו, כמו דקלים רבים אחרים בעולם. חיפושית מרושעת בשם חדקונית הדקל האדומה אכלה את תוכו והטילה בו את חיפושיותיה (ראו כתבתו של חברי הטוב שחר סמוחה בגיליון זה). לאט-לאט שפל הדקל שלנו, כפותיו הזקופות נפלו למטה, יבשו והצהיבו, ראשו הסמיך הקריח וגזעו הולך ונהיה כפוף. קשה לראות. גם דקלים אחרים בשכונה הולכים ונכרתים.

בסוף לא הייתה ברירה אלא לספר לילדים. נגה, הקשוחה יותר, ישר חקרה ושאלה וביררה. ילדה של פרטים. הלל, שרגשותיו תלויים חשופים על צווארו ולבו רחב יותר מכל העולם, פרץ בבכי מר. אבל הדקל הזה, אמר, הוא כמו חבר שלי! אני מכיר אותו מאז שנולדתי! איך אוכל בלעדיו? אף פעם לא הייתי עצוב ככה, הצהיר. אני לא יודע מה אעשה אם יכרתו אותו.

אולי עוד אפשר להציל את הדקל, העניין בבירור. בינתיים, בכל פעם שאנחנו עוברים לידו, נשבר הלב של הלל והרגשות פורצים ממנו בתהליך כואב ומרתק של פרידה. אחד מהדברים הכי מרגשים שראיתי. דרך הסיפור הזה של הילד והעץ - שאף פעם לא היה נדיב במיוחד, אבל תמיד מסביר פנים - גם אני מרשה לעצמי להרגיש יותר ממה שהייתי מרשה לעצמי לפני.

אז כן, יותר ברכה מנטל. יכול להיות שזה אומר שאני בשל לקואליציה.