הדרך הנכונה לשרוף גופה

סיפור חייה ומותה הטרגיים של מאי פלג העלה השבוע לסדר היום הציבורי והמשפטי מספר שאלות קשות, הנוגעות לזכותו של אדם לקבוע את דרך חייו ומותו, ועד היכן ראויה ויכולה להגיע התערבותה של המדינה בהחלטות אלה.

מאי פלג ז"ל, בת 31 במותה, התחילה את חייה כגבר, בן יחיד לאימו, המנהלת אורח חיים חרדי. היא למדה בישיבה, שירתה בצבא, נישאה לאישה והביאה עימה ילדים לעולם.

באמצע שנות ה-20 לחייה היא לקתה במחלה כרונית וחשוכת מרפא בשם פיברומיאלגיה (דאבת השרירים), אשר גורמת לכאבי גוף קשים ופגיעה בכושר הריכוז ובתפקוד, ועברה משבר קשה מבחינה מקצועית ואישית. זמן מה לאחר מכן מאי שינתה את זהותה המגדרית מגבר לאישה, דבר שהביא לשבר סופי של נישואיה ולשינוי קיצוני באורח חייה.

לאורך השנים מאי התאשפזה מרצונה מספר פעמים בבית-חולים לחולי נפש, אך לא מצאה מנוח לנפשה, וביצעה מספר ניסיונות התאבדות. היא לא הסתירה את רצונה לסיים את חייה, ואף פנתה לעיתונאי עיתון "הארץ" בכדי שיתעד את "ההפקה הגרנדיוזית" שבה תכננה ללוות את מותה. העיתונאי, הילו גלזר, ניסה לטענתו לערב את הרשויות בכדי למנוע את ההתאבדות הצפויה מראש, אך גילה כי החוק אינו מאפשר זאת.

החוק לטיפול בחולי נפש משנת 1991 צמצם את סמכויותיו של הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוז כפוי של אדם שאינו מעוניין בכך, לעומת החוק הקודם משנת 1955, וכעת כבר לא מספיק שהפסיכיאטר יאבחן שהחולה מהווה סיכון פיזי לעצמו או לאחר, אלא נדרש שהוא יעשה כן בהיותו מצוי במצב "פסיכוזה" - ותנאי זה לא התקיים במקרה של מאי פלג, אשר הייתה צלולה ומודעת היטב למצבה ולמעשיה.

מאי השקיעה תכנון ומחשבה רבה לא רק בדרך סיום חייה, אלא גם בדרך קבורתה לאחר מותה. היא התנגדה לקבורה יהודית הלכתית, ורצתה שגופתה תישרף, אך ידעה שמשפחתה תתנגד לכך, וחששה אכן התממש.

לאחר מותה, אימה של מאי פנתה לבית המשפט המחוזי בניסיון למנוע את שריפת הגופה, אך התנגדותה נדחתה. גם ערעור שהגישה האם לבית המשפט העליון נדחה ביום שני, ולאור זאת גופתה של מאי אכן תישרף ותיקבר בדרך שאותה פירטה בצוואתה.

מפסקי הדין של בית המשפט המחוזי והעליון ניתן ללמוד על שורה של צעדים משפטיים חשובים שבהם נקטה מאי, באופן מתוכנן היטב, בכדי להבטיח שצוואתה יוצאת הדופן תמומש למרות ההתנגדויות הצפויות, ויש בכך לקחים מעניינים גם עבור צוואות לא סטנדרטיות אחרות, לאו דווקא בנושא שריפת גופה.

ראשית, מאי מינתה אדם קרוב אליה, שאינו קרוב משפחתה, כלומר שאין לו אינטרס אישי בתוצאות ההליך, כדי להבטיח שיפעל לממש את צוואתה, מבלי שיתעורר חשש לאינטרסים זרים מצידו.

בנוסף, מאי דאגה לשכור בעצמה ומראש את שירותיה של חברת "עלי שלכת", המספקת שירות של שריפת גופות, ובכך הבטיחה שבית המשפט יראה כי בחירתה בהליך זה לא היה פרי גחמה רגעית או רגע של אי-שפיות זמנית, אלא מעשה מתוכנן מראש, מתוך רצון יציב לאורך חודשים ארוכים.

מאי דאגה להותיר אחריה צוואה מפורטת, שנחתמה בפני עורך דין, בה לא רק הורתה על שריפת גופתה, אלא גם התייחסה לקשיים שצפתה מראש שיעלו בדיוני ההתנגדות לצוואה. כך, למשל, היא דאגה לענות מראש על הבעיה שבהותרת ילדיה בלי ציון קבר עבור אביהם, וביקשה לשתול עץ לזכרה ולקבור חלק מאפרה תחת העץ (את יתר האפר הורתה לפזר בים).

צעד חשוב ומומלץ נוסף הוא ליווי כתיבת הצוואה בבדיקה פסיכיאטרית, אשר תאשר כי המצווה לא סבל ממחשבות-שווא או הזיות בעת עריכת הצוואה. יש לדעת כי מרבית ההתנגדויות שמתקבלות, נשענות על טיעוני פגמים ברצון המנוח, במיוחד אם מדובר באדם מבוגר מאוד או אדם בעל עבר של בעיות נפשיות.

בסופו של יום, כמעט כל צוואה בה מורה אדם על טיפול שונה בגופתו מאשר קבורה יהודית - בין אם זו שריפה ובין אם דרך אחרת - אינה מנוגדת לחוק או לתקנת הציבור, אך צפויה להתקל בניסיונות לסכל את ביצועה, בהיותה מנוגדת להוראות ההלכה היהודית. לכן, תכנון משפטי נכון של עריכת הצוואה יגדיל את סיכוייה להגיע לכדי מימוש.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il