המנגנונים שמעלים את את ערך היצירות בשוק האמנות

אם תמונה אחת שווה אלף מילים, יש סוגי אמנות שמתמצים בפחות. חוקרת האמנות והגלריסטית דבי לוזיה, 56, מספרת על האמן הנחשב טינו סיגל, שבין השאר מוכר 'מיצגי דיבור'. אספן האמנות הצרפתי פיליפ כהן רכש מסיגל שלוש מילים והוראות מדויקות מה לעשות איתן - עליו לגשת לקיר ולומר בקול רם: "This is Technology".

זו אמנות?

"גבולות עולם האמנות הולכים ומתרחבים. ביריד פריז ישב בחור יפני, היה לו שלט שהזמין אנשים לכך שיצייר את איבריהם האינטימיים מבלי שיתפשטו. הוא יושב מולם, מסתכל ומשרבט משהו וקורא לזה אמנות. האם זאת אמנות? היום כן. מול השולחן שלו השתרך תור ארוך של אנשים שביקשו שיצייר את איבריהם המוצנעים. מי שפרץ את הדרך לסוג כזה של אמנות היה מרסל דושאן, שב-1917 שם אסלה-משתנה במוזיאון וקרא לזה אמנות. עד היום לא נרגעו מזה".

מי בעצם קובע את הטרנדים והטעם?

"טעם זה דבר מאוד מורכב, כי עד שאנחנו לא מוצאים דבר שהוא לטעמנו, אנחנו לא יודעים מהו טעמנו. היצירה מקדימה את הטעם. אנשי המגה-גלריות, כמו גגוזיאן או צווירנר של בני הזוג רובל, יכולים לקבוע טרנד ולהכתיר אמנים. יש בידיהם המון כוח והם יכולים לייצר מחסור, רשימות המתנה, להחליט למי הם מוכנים למכור את העבודות. הם יעדיפו למכור לאספנים ראויים בעיניהם, כאלה שלא ימכרו את היצירה בעוד שנה ויעשו להם בלגן בשוק, כי הם רוצים לשלוט בשוק של אותו אמן, אז הם ימכרו רק לאספנים חשובים, כאלה שכשרואים שהם מחזיקים עבודות מסוימות, זה יגביר את הביקוש לאותם אמנים".

כאחת הגלריסטיות הראשונות שפעלו בפייסבוק, היא חוקרת את הדרכים שבהן עולם האמנות מושפע מההתפתחויות הדיגיטליות והחברתיות, אבל לא מתעלמת ממקומם של מאבקי הכוח שתמיד שררו בתחום. "יש קליקות, יש גילאים מסוימים של אנשים שעברו יחד במוסדות אמנותיים שונים, והם מפרגנים בעיקר אחד לשני. אוצרים שמזמינים אמנים שהם מכירים לתערוכות, מבקרים שכותבים על אמנים וגלריסטים שהם מכירים".