דיבוק, דיבוק צא

לא ברור כלל באיזו מידה אפשר לדבר על גלים היסטוריים. האמנם ניצחון של מפלגות שמאל או ימין בשורה של ארצות, פחות או יותר באותו הזמן, מציין פאזה חדשה, או שהוא תוצאה של צירוף נסיבות?

אנחנו נתקלים בשאלה הזו מפעם לפעם, כאשר אנחנו מנסים לתת סימנים בפוליטיקה אקראית ושרירותית. מאמרי מערכת בעיתונים בעלי נאמנויות רעיוניות משתמשים בצירופי נסיבות כאלה כדי להוכיח שהם מייצגים את קו ההתקדמות ההגיוני בקורות האדם. לפעמים זה מעורר מחשבה, לפעמים זה מעורר גיחוך. הקורא מוזמן להחליט למה מן התגובות האלה ראויות החדשות מדרום אמריקה.

אף כי היא רחוקה מן הגוף ומן הדעת, אמריקה הלטינית ראויה לתשומת לב, החורגת הרבה מצרכינו האובייקטיביים. באזור הענקי הזה מתרחשים זה שבעים שנה לפחות ניסויים פוליטיים, המעוררים הרבה תשומת לב. השמות קסטרו, צ'ה גווארה, איינדה, צ'אווס ובמידה קצת פחותה אורטגה ומוראלס היו מקורות השראה לשמאל רדיקלי ולתנועות שחרור של ילידים מקופחים בארבע יבשות.

מספיק להיזכר במהפכה הקובנית, לפני 57 שנה; בניסוי המרקסיסטי-דמוקרטי בצ'ילה של איינדה, לפני 45 שנה; ברודנויות הצבאיות של צ'ילה ושל ארגנטינה מיד אחרי כן; בהשפעתן הניכרת של מלחמות האזרחים במרכז אמריקה על הפוליטיקה של ארה"ב.

במישרים או בעקיפים, אמריקה הלטינית השפיעה על צורת המחשבה שלנו ועל לשון הדיבור והוויכוח יותר ממה שרובנו מתפתים להניח. היא בוודאי טבעה חותם חשוב על חייהן של דמוקרטיות גדולות באירופה. היא כוננה מערכת חדשה של ציפיות, היא עוררה שאלות חשובות על סמיכות המקומות של חירות פוליטית ושל צדק חברתי.

הכדור הוא עגול

בתחילת השבוע היו בחירות לנשיאות בארגנטינה. ניצח בהן הבוס המצליח לשעבר של אחת מקבוצות הכדורגל המפורסמות ביותר בעולם. רק לפני חודש, סיכוייו לנצח נחשבו מבוטלים. הוא ייצג חלופה ימנית, פרו-קפיטליסטית למשטר, אשר חרת חוסר אחריות פיננסית על כל דגליו. קצת קשה לחשוב את המשטר המובס לשמאלני, במובן המקובל. המשטר הזה היה בראש ובראשונה פופוליסטי, במיטב המסורת של אמריקה הלטינית, או אולי במירעה.

המנצח הפתאומי, מאוריסיו מאקרי, הודיע שהוא יסיר את הפיקוח על המטבע הארגנטיני, מה שיביא פיחות דרמטי בערכו, ויגביר אינפלציה שכבר עכשיו מן הגבוהות בעולם (25% בשנה). הוא יעשה כן, כדי לחזור ולכונן אמון בין לאומי בפיננסים של ארץ, שפרקה עול כמעט לפני 15 שנה. הוא רוצה להחזיר אותה אל המערכת הבנקאית הבין לאומית, לעודד השקעות ולהשיב כסף ארגנטיני, אשר גלה אל חשבונות ואל כספות מעבר לים.

הכוונות יצוקות בברזל של היגיון ושל שכל ישר. אבל מאימתי שכל ישר מנצח בבחירות, בייחוד כאשר התרבות הפוליטית המקומית שבויה בהרגלים פופוליסטיים בני 70 שנה? אולי צריך בעצם לדייק, 71 שנה. כמעט כל מה שקרה בארגנטינה ב-71 השנה האלה קשור בשמו של איש אחד, שמת לפני 41 שנה, חואן דומינגו פרון.

Peronismo הוא האיפיון הרחב שניתן ליורשיו ולממשיכי דרכו. מה בדיוק הם ירשו, ואיזו דרך הם המשיכו, מעולם לא היה ברור. אלה המכונים "פרוניסטים" משכו ימינה ומשכו שמאלה, היו כמעט-פשיסטים או כמעט-מרקסיסטים, לפעמים אפילו סוציאל-דמוקרטים וטיפה ליברלים. אבל הצל שהטילו על ארגנטינה התאפיין בראש ובראשונה בהרפתקנות פופוליסטית ובדמגוגיה חברתית. זה ידוע יפה לכל חובבי ברודוויי, שלמדו היסטוריה ארגנטינית מוקדמת מאוויטה פרון, באמצעות מאדונה.

רופא השיניים ורקדנית הקברט

את הדיבוק של פרון חזרו הגנרלים של ארגנטינה וניסו להוציא. הם הפילו אותו ב-1955. הוא גלה לספרד של פרנקו - בחירה ימנית יותר לא יכלה לעלות על הדעת - והמתין. והמתין. והמתין. הגנרלים ניסו להוציא אותו אל מחוץ לחוק, אבל ויתרו לבסוף, והרשו למפלגתו, אם כי לא לו, להתמודד בבחירות ב-1973. הוא מינה את רופא השיניים שלו למועמד לנשיאות. אל נכון הוא היה יכול לעשות מעשה קליגולה, ולמנות את סוסו.

הדוקטור ניצח, והורה על בחירות חדשות, כדי להרשות לגולה הזקן לחזור הביתה. ישראלים החמיצו את חזרתו של הדיקטטור האובד, מפני שהיא התרחשה בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. הוא ניצח בהפרש עצום.

הוא מינה את אשתו השניה, רקדנית קברט לשעבר, מריה אסטלה מרטינס ("איסבליטה") לסגנית הנשיא. לא יצאו אפילו שבעה חודשים וחואן דומינגו החזיר את נשמתו לבוראו. איסבליטה נטלה את השלטון, והתחלקה בו עם אנשים איומים ונוראים, שניסו להרוג אנשים איומים ונוראים אחרים. תחת המטרייה של הפרוניזם, ימין קיצוני ושמאל קיצוני פתחו מלחמת אזרחים על אש קטנה.

הגנרלים חזרו והצילו את המולדת ב-1976, ופתחו את המערכה הברוטלית והידועה לשמצה נגד השמאל. שיטה חביבה עליהם היתה לסמן שמות יהודיים בספר הטלפונים של בואנוס איירס. אלפים נשאבו אל בתי כלא סודיים, ולא נראו עוד. הגנרלים ידעו לשלוט ולרדוף, אבל לרוע המזל לא ידעו להילחם. הם יצאו למלחמת-שווא לשחרור איי פולקלנד מידי הבריטים (באמריקה הלטינית קוראים להם "מלווינאס"). תבוסתם הניצחת שמטה את הקרקע מתחת לרגליהם, משטרם התמוטט, והארגנטינים נראו נכספים לפתוח פרק חדש: הם בחרו נשיא לא-פרוניסטי.

"העידן החדש" נמלט במסוק

ממשלו של ראול אלפונסין הצטיין בהגינות אישית ובהיטהרות קיבוצית משנות הדיקטטורה. אבל הוא הניב סדרה של אסונות כלכליים. בימים האחרונים של כהונתו, אלפונסין כה נכסף להסתלק עד שהעביר את השלטון לידי יורשו עוד לפני שתמה כהונתו. היורש, אין צריך לומר, היה פופוליסט לעילא ולעילא, בן למהגרים סוריים, שהעניק צביון פרו-קפיטליסטי לכאורה לזן הפרוניסטי שלו. הוא הפריט, והוא ביטל את האינפלציה בטריק הלטיני-כמעט-ישראלי המפורסם, "דולריזציה".

לרוע מזלה של האופוזיציה, לא-פרוניסט ניצח בבחירות של 2000. כבר אז נשמעו דיבורים על "עידן חדש", ועל הבאשה סופית בהחלט של ריח הפרוניזם. אבל טריק הדולריזציה פקע, הפיננסים של ארגנטינה כרעו, והפרוניסטים שבאופוזיציה הוציאו את המוניהם אל הרחובות. הרחוב היה שייך להם מאז ומעולם.

הנשיא החדש נמלט מארמונו במסוק. סדרה של נשיאים פרוניסטים ליום אחד תפסה את מקומו, עד ששושלת פרוניסטית מזן שמאלי עלתה לשלטון שנתיים אחר כך. כך התחיל שלטונה של משפחת קירצ'נר: הבעל נסטור משל ארבע שנים, ופינה את מקומו לרעייתו כריסטינה. ארבע שנים אחר כך היא עמדה לחזור ולפנות מקום לנסטור, אלמלא חדל לבו לפעום ברגע האחרון. כריסטינה התמודדה על כהונה שניה, וניצחה.

ה"קירצ'נריסמו", כפי שקראו לו בארגנטינה, לא היה שמאלני מן הזן של אוגו צ'אווס של ונצואלה, בוודאי לא של האחים קסטרו בקובה. בתי הסוהר לא התמלאו באסירים פוליטיים, והעיתונות לא הושתקה. אבל צפצוף ארוך על המערכת הפיננסית הבין לאומית פירנס כלכלה פופוליסטית, שחלקים שלה חזרו והולאמו. כסף ונצואלי עזר לקירצ'נרים להאריך את שלטונם, ויחסים צוננים עם ארה"ב מיקמו את ארגנטינה במקום שבו שמאל רדיקלי לטינו-אמריקאי אוהב למצוא את נושאי דגלו.

הכומתה האדומה של הקולונל

שמאל פופוליסטי, אנטי "צפון-אמריקאי", נראה עולה לו כפורח כמעט בכל מקום. בברזיל חזרו ונבחרו נשיאים סוציאליסטים ארבע פעמים רצופות; ונצואלה הפכה את עצמה לרפובליקה סוציאליסטית, תחילה תחת הכומתה האדומה של קולונל צ'אווס, אחר כך תחת יורשו ניקולאס מאדורו, נהג אוטובוס לשעבר; בוליביה בחרה שלוש פעמים רצופות את הנשיא ה"אינדיאני" הראשון בתולדותיה, אבו מוראלס, סוציאליסט לתיאבון, שהלך בעקבות צ'אווס וגירש את שגריר ארה"ב, וניתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל; מרקסיסט עם דוקטורט מאוניברסיטת מישיגן נבחר שלוש פעמים רצופות באקוודור; נשיאה סוציאל-דמוקרטית נבחרה פעמיים בצ'ילה; השמאל נחל ניצחונות היסטוריים באורוגוואי ובפרגוואי. בקיצור, היבשת הענקית הוורידה, אם לא האדימה.

התזוזה המסיבית שמאלה תוארה לעתים קרובות כפריקת עולו של ה"ניאו ליברליזם", האסכולה המדינית-כלכלית שימי זוהרה היו בשנות ה-80. היא פתחה את כלכלות אמריקה הלטינית מבלי להביא בחשבון את חולשתן הנתונה. איתרע מזלה, ומחירי חומרי הגלם, שעמדו ביסוד הכלכלות האלה, התמוטטו בשנות ה-80. ונצואלה, בוליביה ואקוודור ירדו מנכסיהן. דולריזציה נוסתה, והכזיבה. המונים מילאו את הרחובות, והפילו נשיאים נבחרים בזה אחר זה. הפניה אל השמאל הפופוליסטי היתה בראש ובראשונה ביטוי של אכזבה עמוקה מן הסטטוס-קוו.

הגאות של מחירי חומרי הגלם, מסוף שנות ה-90 עד לאחרונה ממש, פירנסה את הגל הוורוד, והאריכה את תוחלת החיים שלו. אין זה מקרה שפרפורי הגסיסה שלו, אם פרפורים הם, באים על רקע התמוטטות המחירים. ונצואלה, עם עתודות נפט גדולות מאלה של ערב הסעודית, היא עכשיו מקרה סעד. לא זו בלבד שיש בה האינפלציה הגבוהה ביותר עלי אדמות (מוערכת השנה ב-80%), אלא שכלכלתה עומדת להצטמק בשנה הכמעט-יוצאת ב-7%. מה הפלא, כאשר ממשלתה הפזרנית והמושחתת תלויה בנפט ל-96% מהכנסות היצוא שלה.

בוונצואלה יהיו בחירות לקונגרס בעוד שבועיים. כל הסימנים מעידים שהמפלגה השלטת תנחל תבוסה ניצחת. בעבר, המפלגה נחלצה מתבוסות באמצעות פיזור כספים. עכשיו אין כסף לפזר. לעומת זאת, יש הפחדה ואלימות. הבוקר (ה') הגיע דיווח שאחד מראשי האופוזיציה נרצח במהלך עצרת בחירות.

ברזיל שוברת את לבם

הפרס הגדול של אמריקה הלטינית הוא כמובן ברזיל. שם לא יהיו בחירות בקרוב, אבל ריחה של מפלגת השלטון הסוציאליסטית הובאש במידה כזאת, שרק 10% תומכים בנשיאה דילמה רוסף, לוחמת גרילה מרקסיסטית לשעבר. ההסבר נעוץ בצירוף של משבר כלכלי ושל גילויים מסמרי שיער על שחיתות.

השבוע עצרה המשטרה את מצליף הסיעה של מפלגת השלטון בסנאט ואת מנהל הבנק הפרטי הגדול ביותר. הם חשודים שניסו לשחד עד מדינה, ולהבריח אותו אל מחוץ לברזיל. הוא עלול לגלות את היקף השוחד, שממשלת השמאל הרדיקלי נטלה בשנים האחרונות מן המגזר הפרטי.

קשה לדבר על אכזבה יותר תהומית מזו. רוסף היא מעשה-ידיו של לולה דא סילווה, מייסד המפלגה, פועל כפיים דלפון לשעבר. ניצחונו בבחירות לנשיאות של 2003 היה מאורע כמעט משיחי במיתולוגיה של השמאל הלטיני והעולמי. מפלגתו עמדה לפתוח עידן של טוהר כפיים ושל עזרה לזולת. עכשיו מתברר שהיא מושחתת כמו כל השאר, אולי יותר.

ניצחונו של האנטי-פרוניסט בארגנטינה הוא בוודאי ציון דרך. אבל הרבה יותר מדי מוקדם לתאר אותו כמפנה היסטורי. ההיסטוריה חזרה והפריכה ציפיות כאלה ב-30 השנה האחרונות. הפניה נגד השמאל הפופוליסטי אינה הכרזה פתאומית של ניצחון השכל הישר. היא רק מספקת הזדמנות לשכל הישר להפגין את יתרונותיו. הבה נעצור את נשימתנו, יחסית, ונראה איזו השראה מסוגלת אמריקה הלטינית להעניק לדור הבא של הפוליטיקה הבין לאומית.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny