איך זה שכוכב אחד מעז

זה היה שבוע שהפוליטיקה הישראלית לא תתגאה בו. האמון בפוליטיקאים אבד כבר מזמן, אבל נדמה שבימים האחרונים נחצו גבולות הגועל. בעיצומו של גל טרור, בעוד אנשים נדקרים ברחובות, עסקה המערכת הפוליטית בח"כ שהודה שהטריד מינית, בח"כ אחר שלעג לנכות של חברת כנסת, בנבחר ציבור שלישי שלא התבייש לומר שבהטבות מס יזכו ישובים שהצביעו לליכוד, ובהצבעה על חוק השוויון בנטל שראש ממשלה שתמך בו לפני שנה, הביא לביטולו כשהצביע כעבור 12 חודשים בדיוק ההיפך. השבוע הזה ייזכר כאובדן הסופי של הבושה. לא שחשבנו שעוד היתה בושה. מה הפלא שהציניות כלפי המערכת הפוליטית רק הולכת וגדלה. הבעיה היא שהכנסת הנוכחית לימדה אותנו שהעסק הזה עוד יכול להתדרדר.

ינון מגל הוא לא המחלה, הוא רק סימפטום. ההתנהגות שלו מזכירה קצת את אובדן הבושה שאפיינה את פואד. רוב הדברים שמיוחסים לו קרו במסיבת הפרידה מ"וואלה!", אחרי שכבר ידע שהולך להיות שליח ציבור של מפלגה דתית. ובכל זאת, הוא השתכר, אולי עישן סמים לפי אחת העדויות, ודיבר בבוטות לבחורות. מגל שקרא לכוחות הביטחון לחתור למגע בהגעתם לזירת פיגוע, נתן דוגמה אישית וחתר למגע בעצמו. אדם שיודע שהוא בדרכו לכנסת ונכנע לחיבור בין כוח לדחף, הוא בעיקר מטומטם. גם אם אין במעשיו שום היבט פלילי, זו השתנה מהמקפצה.

שני פרמטרים יכולים להכריע את המשך דרכו: או שהגשת כתב אישום תגרום למגל להתפטר, או שהסיפור ידעך והמתפקדים יאמרו את דברם בפריימריז. אין למגל כל סיבה למהר לפרוש ולהיחשב כבוגד. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.

כרגע לא מבעבעת תסיסה בבית היהודי. למרות שבדף הפייסבוק כולנו-ינון-מגל הפגנת הסולידריות עם הח"כ הטרי מסתכמת בעת כתיבת שורות אלו ב-393 לייקים בלבד, בביתו הפוליטי מפגינים סלחנות יוצאת דופן ומנוגדת לצביון הדתי-לאומי. פרט לח"כ מוטי יוגב, הוציאו כמעט כל חברי הסיעה הודעות גיבוי וחיבוק, בעידודו של בנט. בהיעדר יכולת חוקית לפטר את מגל, לא נמצא אף ח"כ שירצה לריב עם הבוס, ובכלל, בקואליציה של 61 כדאי להיזהר מלזרוק אדם לכלבים. אם יש ביקורת היא על עצם ייבוא הכוכבים. עד עכשיו כל אלו שלא באמת שייכים למפלגה הוכחו כאירועים מביכים.

המקרה של מגל הפך לקרב ההישרדות של יו"ר המפלגה שהצניח אליה את חברו ללא פריימריז. מגל מנהל קרב על חפותו, הוא לא רוצה להפוך לצנחנית שלא שבה, ובנט מצדו נאבק על יוקרתו האישית ועל תדמית המפלגה, שדיבורים גסים של אחד מנבחריה לא מחליקות לקהל הדתי שלה בקלות לגרון. את הכיפות הסרוגות לא מעניין אם היו יחסי מרות, אם מגל תפס לה בציצי או בתחת. אדם נשוי בבית היהודי לא אמור בכלל לדבר ככה, לא רק לא לגעת.

מאז פרצה הפרשה, גייס בנט את מיטב היועצים כדי למזער את הנזק ואת הקריאות מבית להשעות את מגל מהכנסת. הרב יצחק לוי שקרא אתמול לפיטוריו המידיים של חבר הכנסת הוא בינתיים הסנונית הראשונה והיחידה.

בדיקת המשטרה תקנה למגל ולבנט זמן. שכרות במסיבה וגסות רוח הם לא עילה לכתב אישום. אם לא יוגשו תלונות נוספות, דווקא חקירה עשויה לנקות את כפיו של מגל ולתת לו חותמת כשרות. ספק גדול אם מעשיו, ככל שידועים עד לרגע זה, מגרדים את הרף הפלילי, עיין ערך עמנואל רוזן. כבר היו בכירים בליכוד שעלו נגדם טענות ממשיות וחמורות הרבה יותר עם גוון פלילי, שדעכו בגלל מחסור במתלוננות או בכאלו שלא רצו לדבר. בינתיים עוקב ח"כ לשעבר אבי וורצמן, הבא בתור ברשימת המפלגה לכנסת, אחר החשדות והחדשות.

גם אם אחרי כל ההשפלה הזו מגל ישוב לפעילות רגילה בכנסת, ניתן לשער שהמקרה שלו מדיר שינה מעיניהם של מי שחולמים להתמודד בפריימריז או שמדמיינים עצמם ראשי ממשלה. העיתונאית מ"וואלה!" לימדה את כל מי שמתחמם על הקווים, שמספיק פוסט אחד בפייסבוק כדי להפוך את החלום לסיוט.

כוכב אחד יותר מדי

מגל, מבחינת בנט, הוא תאונת דרכים קטלנית. מלכתחילה הפניה אליו היתה טעות כי לא היה בו ערך אלקטורלי למפלגה דתית ציונית. יו"ר הבית היהודי, שלא סמך על טעמם של חברי המפלגה, הצניח את מגל לרשימה ללא פריימריז, בתקווה שיהווה מגנט לקהל מצביעים חדש, חילוני וצעיר שישנה את ה-DNA של המפד"ל הוותיקה. אירוני משהו שדווקא את הרבנית יהודית שילת, יו"ר פורום תקנה שהובילה מאבקים בהטרדות מיניות והגיעה למקום גבוה ברשימה, דחק בנט למקום לא ריאלי כדי לפנות מקום לשיריון של מגל. היא כנראה לא באה לו טוב בעיניים.

תוצאות הבחירות מוכיחות ששריון העיתונאי התל אביבי לא עזר לבנט. בזמן שיו"ר הבית היהודי חיזר אחרי מגל, נתניהו חיזר אחרי דניאלה ווייס מקדומים. בעוד בנט ניסה לגייס קולות דומים למגל מרוטשילד, נתניהו הביא קולות מבת אל ועופרה. את המהלך המכריע ביצע ראש הממשלה יום לפני הבחירות כשכייס את בנט בעצרת בכיכר רבין והעביר לליכוד את מצביעי הימין.

לא רק שבקלפיות הקהל לא הצביע ברגליים, מאוחר יותר גם התברר שמגל מעשן גראס. כבר אז בנט היה צריך לעצור אותו. זה לא בנרטיב ולא ב-DNA של הבית היהודי. גראס מעשנים בחצר, לא בבית.

אפשר לשער שמגל לא ייבחר בבחירות הבאות בפריימריז של המפלגה. הציבור הדתי לא יסלח לו. גם אם הסיפור יסתיים ללא חשד לפלילים, זו לא נורמה התנהגותית שהציבור הדתי יכול לבלוע. את הכתם הזה יהיה קשה להסיר. בישראל פרשיות נבחנות רק על פי הפריזמה המשפטית, אבל יש גם פן ציבורי מוסרי. בניגוד למפלגות אחרות שבהן ניתן לשרוד מבוכה שכזו, בבית היהודי שמחזיקה מעצמה נעלה מבחינה מוסרית, זה לא עובר. רק לפני פחות משנה אותה מפלגה הוקיעה את צירופו של אלי אוחנה בטענה שהוא שיחק כדורגל בשבת וגרם לחילול קודש המוני.

הסיפור הזה מעלה שאלות גם על שיקול דעתו של בנט, שיצא למסע בין כוכבים ערב הבחירות וסיים עם גראס והטרדה מינית. בניגוד לאורן חזן שנכפה על נתניהו בפריימריז, מגל הוא מינוי אישי של היו"ר, הוא חבר קרוב, אבל כנראה שהוא היה כוכב אחד יותר מדי. עכשיו לא נותר לאנשי הציונות הדתית לתהות איך זה שכוכב אחד מעז.

משחק השבץ-נא ששיחק בנט לא היה מוצלח בלשון המעטה. הניסיון שלו לנהל את הבית היהודי לפי ה-DNA של הליכוד נכשל כישלון חרוץ. המפלגה היתה ונשארה סקטוריאלית, מבחינת ערכי היהדות, המשפחה, ואפילו בתפיסות ההומופוביות שלה. הניסיון של היו"ר להפוך את המפלגה לליכוד ב' לא הצליח.

במידה מסוימת גם בנט צריך להסתכל על המראה ולהחליט מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול: זבולון המר או בנימין נתניהו, אם הוא רוצה לבנות מפלגה עם חיילים בדמותו של נתניהו או מפלגה שחבריה צמחו בבני עקיבא. אם יבחר באפשרות השנייה, אז אין בבית היהודי מקום לסמים, לסטטוסים בפייסבוק על דרינקים ולהצעות לבחורות נשואות.

בדיחות סביב השולחן

בליל אישור התקציב ברביעי שעבר, היה ראש הממשלה בעננים. ככל שנקפו השעות ואושרו עוד סעיפים, ראה נתניהו איך אוטוטו הוא מקבל שנה וארבעה חודשים של שקט קואליציוני. אחרי 14 שעות שישבו זה לצד זה החלו להתפרק המתחים. ראש הממשלה היה במיטבו והתלוצץ עם שריו.

ח"כ צחי הנגבי, שרצה לפרגן לסגן יו"ר הכנסת ועקנין שניהל את הדיון, ניגש לנתניהו ואמר לו: אולי תגיד לכל ראשי הוועדות שיהיו ועקנינים. נתניהו השיב: כבר אמרתי את זה פעם וזה עלה לנו בעשרה מנדטים. השר ארדן לא התאפק והתערב בשיחה. לך זה עלה? הוא שאל את רה"מ? לך לא עלה כלום, אתה נשארת ראש ממשלה, לנו זה עלה בשלושה תיקים, ספק התבדח ספק התלונן שר הבט"פ. כל יושבי שולחן הממשלה געו מצחוק.

לבדיחה הבאה שורבב ניר ברקת. סביב השולחן התעורר דיון ער על הקמפיין שמנהל ראש עיריית ירושלים נגד שר האוצר. ארדן, שעל פי העדויות היה במצב רוח מרומם, תהה בקול מדוע ממקד ברקת את הקרב בכחלון ולא בנתניהו. שר האוצר ענה שברקת תופס את עצמו כאילו הוא כבר ראש ממשלה. נתניהו הפטיר שהוא לא מודאג. "אבל רעייתך עובדת בעיריית ירושלים", העיר שר אחר. "עם כמה שמשלמים לה אני לא דואג", גיחך נתניהו, ואז פנה לשר האוצר: "למה באמת אתם לא מעלים את שכר הפסיכולוגים בשירות הציבורי? ומיד הדגיש: אני צוחק כמובן".

כשבאחת ההצבעות התבלבל הרצוג ותמך בעמת הקואליציה, צעק לעברו ארדן: בוז'י, בסך הכל לקחו אותך במסוק עם רה"מ לאזכרת בן גוריון, לא צריך להתלהב. נתניהו לא הצליח לעצור את פרץ הצחוק וצעק גם הוא להרצוג: "עוד לא נגמר המו"מ עם המחנ"צ על כניסה לממשלה ואתה כבר מצביע איתנו?".

בסוף ההצבעה הזחיחות הגיעה לשיא. אחרי שהצהיר לפני שבועיים בכנס בוושינגטון שיש לו עוד 20 שנה על כיסא ראש הממשלה, זרק נתניהו לאנשי האוצר שהוא מבקש שיתחילו לעבוד על התקציב הבא כדי להביאו לקריאה ראשונה כבר באפריל הקרוב, שמונה חודשים לפני המועד הקבוע בחוק.

היו מי שחשבו שזו עוד בדיחה בסופו של לילה מפרך, אבל כשנתניהו חזר יומיים לאחר מכן על הרעיון בפני ראשי סיעות הקואליציה, התברר עד כמה הוא רציני. המהלך שעורר בהתחלה התנגדות, נראה דווקא הגיוני וגאוני פוליטית. עוד לא נולדה הסיעה שתעדיף לפזר את הכנסת על פני הארכת תוחלת חיי הממשלה בשנתיים נוספות, גם אם המהלך דורס את ערכי הדמוקרטיה. העיקר שלא היו בחירות. כחלון כרגע היחיד שמתנגד, הוא רוצה לאשר את התקציב במועדו, דצמבר 2016, אבל ייתכן שכשיקדיש לסוגיה מחשבה נוספת, יעדיף גם יו"ר כולנו להחיות את הממשלה באופן מלאכותי כדי להספיק להעביר עוד רפורמות. כפשרה אולי יסגרו נתניהו וכחלון על אישור תקציב חד שנתי בלבד ולא לשנתיים.

עד לאישור התקציב היו היחסים בין נתניהו לכחלון טובים. רק לפני שבועיים במסגרת הדיונים עם דרעי על מע"מ אפס, התגלגלה במקרה השיחה לסוגיית מכירת גולן-טלקום. שר האוצר והממונה על התקציבים, אמיר לוי, שהיו בחדר עטו על ההזדמנות כמוצאי שלל רב ופרסו את משנתם נגד העסקה. נתניהו שעד אז לא התבטא בנושא הקשיב, שאל שאלות, וכחלון השיב בלהט. הלחץ כנראה עזר וכעבור כמה ימים הודיע נתניהו שהוא תומך בעמדת כחלון. מאז ומעולם היה נתניהו בעד תחרות ושוק חופשי, אבל לא פחות מכך הוא בעד שכחלון לא יוציא כרטיס אדום ויפרוש. שר האוצר כבר הוכיח בעבר שהוא מסוגל לעשות צעדים ללא כל היגיון פוליטי.

הבשורה השנייה שיצאה מישיבת ראשי הקואליציה ניחתה על המחנה הציוני כפטיש 5 קילו בראש. כפי שפורסם בערוץ 2, הבטיח נתניהו שצירוף מפלגה נוספת לקואליציה לא יעשה על חשבון מפלגה קיימת. אם מישהו יחליט לעבור צד, זה יהיה בתוספת ל-61 אצבעות שכבר יש. מדובר במכת מוות להרצוג והמחנ"צ, שגם אם הכחישו קיומם של מגעים להצטרפות לממשלה היו פותחים בריצת אמוק פנימה לו נתניהו היה מוציא את בנט מהממשלה. האמירה הזו של נתניהו נועדה בעיקר לאוזניו של ליברמן. רוצה לומר, בוא הביתה איווט, יהיה קר שם בחוץ שלוש שנים נוספות.

דרכו של הרצוג לא חסומה מבחינת נתניהו. אם הוא ירצה להיכנס בתנאים האלו - תפאדל. אבל כשבצמרת הרשימה שלו מככבים מירב מיכאלי, סתיו שפיר, איציק שמולי, מיקי רוזנטל ויוסי יונה, הסיכויים שזה יקרה אפסיים. מי שהיה לו אומץ להביע עמדה הפוכה הוא ח"כ איתן ברושי, שיצא רגע לאחר אישור התקציב בקריאה נרגשת למחנ"ץ לחבור לממשלת נתניהו. המהלך הנואש הזה לא תואם עם הרצוג, אבל יו"ר המפלגה גם לא ניסה לעצור את הקמפיין.

ברושי, מהמפא"יניקים של פעם, שהמילה אופוזיציה היא מילה מגונה עבורם, הפליג ביוזמות, ניסה לחבר בין ראשי מפלגות, רצה ליצור חזית אחידה, התעקש שרה"מ רוצה להתקדם בתהליך המדיני, בסוף גילה שנתניהו בכלל לא בעניין. העובדה שבניגוד לתכנון לא נעשה לו אמבוש או לינץ' בישיבת הסיעה השבועית, מעידה שעמדתו לא היתה כל כך בוטה מבחינת חברי המחנ"ץ.