השורד והמתאבד: ביקורת אלבומים של ג'ף לין וקורט קוביין

שניהם מעריצי ביטלס קנאים, ועכשיו יצאו לשוק במקביל אלבומים חדשים שלהם. כאן כנראה מסתיים הדמיון בין השורד והמתאבד. ג'ף לין, תכף בן 68, הוא האיש שהינו "אי.אל.או" -electric light orchestra. כותב שירים, מגיש, מעבד ומפיק מבריק, נטול כל כריזמה כוכבית אישית, שהעמיד בשנות ה-70 וה-80 להיטי פופ בריטיים משומנים ונוצצים עד בוהק. קורט קוביין, תמיד בן 27, הוא האיש שהיה נירוונה. משורר מילים וצלילים, שמאז שנות ה-90 נותר הכריזמטור הכי גדול שקם עד כה לשוליים השמאליים של התרבות הפופולרית. גיבור החרון האחרון של הרוק.

האלבום של לין הוא ראשון שלו עם חומרים חדשים מזה 14 שנים. האלבום של קוביין הוא מוצר ראשון מעיזבונו שיוצא שלא תחת הכותרת הלהקתית אלא תחת שמו, 21 שנה לאחר מותו. ג'ף לין נאלץ, אחרי מאבקים משפטיים, לחזות כיצד אנשים אחרים תרים את העולם בהופעות עם כותרת מותג הלהקה שלו, ולכן הוא נקרא כיום קצת אחרת, Jeff Lynne's ELO. קורט קוביין שרצח את עצמו לא חזה בשלל האוספים והמהדורות שיצאו לשוק ומחזרו את האמנות שלו. אבל הפעם באמת טוב שהוא מת ולא צריך להתמודד מול הביזיון שהוא פסקול הסרט התיעודי עליו, שיצא מוקדם יותר תחת אותו השם. הסרט עצמו היה מעניין לפרקים, לא נטול בעיות, אבל נהנה מנגישות לארכיון עשיר ומגישה אסתטית-ויזואלית מקורית יחסית לסרטי תעודה ברוק. עכשיו נארזו הקלטות ביתיות של קוביין סולו מתוכו, למוצר שעומד בפני עצמו, וליתר דיוק דוחה בפני עצמו.

מניפולציה נקרופילית

בדרך-כלל, אינטימיות היא מעלה גדולה באמנות, ועוד יותר באתוס של רוק הגיטרות שקוביין נשאר האמן הנשגב האחרון שלו. אלא ששלל ההקלטות הביתיות שלו שבהן הוא עובר מגיטרה אקוסטית לחשמלית ולבאס, הוא דוגמה למניפולציה נקרופילית מגונה ולא לחשיפה הגונה של חומרי גלם. סקיצות לשירים כמעט תמיד מרגשות מוזיקאים ואוהדים, כי הן מבצעות הפשטה והילוך לאחור במעשה האמנות המוכר והשלם יותר, כך שניתן לתהות על מהלכי היצירה, הבחירה, העיבוד וההשלמה של האמן בדרך מחומר הגלם אל קו הגמר.

כאן התכנים בקושי מתרוממים לדרגת הסקרנות הזאת. לכאורה, הזדמנות נטולת מחיצות להאזין לקוביין עם עצמו בבית. למעשה, במקום שדרוג של ההיכרות עם האמן יש כאן שנמוך שלו. במקום לשמוע את הסקיצות ובעקבותיהן להעריך ולאהוב אותו יותר, זה מקרה מאוד נדיר של סקיצות של אמן נערץ ומת שכמעט כולן פשוט משעממות. קטע כמו "הגיטרה השמחה" מנוגן אלפי פעמים ביום בבתים של שלל גיטריסטים ברמות שונות של מקצוענות ברחבי העולם. הוא לא באמת ראוי להנצחה אלבומית.

Reverb Experiment, כשמו כן הוא. לא יותר מניסיון עם פדל אפקטים, שאגב, מוצלח ממנו בהרבה יצא עוד בחייו של קוביין בקטע הספוקן-וורד המשותף לו ולסופר וויליאם בורוז, שבו ליווה את האחרון מקריא סיפור קצר משלו, The priest he said, כשקוביין מנגן משהו דומה ומוצלח בהרבה בגיטרה. הסינגל שיצא מהאלבום הזה, גרסה ל-And I love her של הביטלס מרגש בגלל המטען המוקדם שיש לנו אודות ההערצה של קוביין לג'ון לנון ועצם הטיפול שלו בשיר של פול מקרטני, אבל הביצוע בפני עצמו פושר. Letters To Frances הכלי והבינוני מצמרר מעצם הכותרת שלו, לכאורה מכתבים של קורט לביתו שהותיר יתומה, או לשחקנית הקולנוע ואחת הגיבורות שלו, פרנסס פארמר. כלולה פה גם סקיצה שלו לשיר הנושא את שמה של פארמר והופיע באלבום האדיר "ברחם" של נירוונה, אבל כשאר הסקיצות כאן לחומרים הנירוונאים, היא אינה מעלה מאום.

במקום להיות המקום הכי קרוב לקוביין שראה אור עד היום, Montage Of Heck: The Home Recordings הוא שימוש נלוז בחומרים ארכיוניים שכן היו להם הקשרים הולמים בסרט תיעודי אבל אינם מחזיקים בפני עצמם. אחד ממוצרי הפוסט-מוות הכי מקוממים בתולדות המוזיקה הפופולרית, ויש לקוות שלא רק הסחורה הראשונה שיוצאת תחת שמו של קורט קוביין כסולן, אלא גם האחרונה. למי שמתגעגע, תמיד כדאי לחזור ולהאזין לאלבומי נירוונה, או לעיין בספר "journals", שיצא לאחר מות שהוא אכן מאיר עיניים ומחכים ומטלטל קרביים כמו שהמוצר החדש מתיימר וכושל מלהיות. 

* ציון: 3 

 קורט קוביין / צילום: רויטרס

 קורט קוביין

תשואות מאוחרות

אצל ג'ף לין, ייבדל לחיים ארוכים, אין עדיין שום סכנה של שימושים לא נאותים בחומרים גנוזים. אבל לין , כמו כל ותיקי הרוק, נאלץ להילחם בסימני הזמן ובהשוואות לתהילת והילת ורפרטואר העבר שלו. אחרי שנות השיא של "תזמורת אור החשמל", לין הרבה להפיק אמנים אחרים וכמובן היה חמישית מהטראבלינג ווילבוריז עם רוי אורביסון וג'ורג' האריסון המנוחים ובוב דילן וטום פטי שלמרבה השמחה עוד איתנו. אבל קצב היצרנות שלו כעצמאי אינו גבוה. הוא הוציא בסך הכל שני אלבומי סולו: אחד עם שירים מקוריים לפני 25 שנה ואחד עם חידושים לאחרים לפני שלוש. כנראה שהפעם הכותרת הקבוצתית הישנה-חדשה נבחרה מסיבות שיווקיות, אבל בעצם זה אלבום סולו לכל דבר שלו. 

הוא רחוק מאד מעושר העיבודים ומגודש ההפקות שאפיינו את להיטי הפופ של הלהקה בהרכבה הנרחב, וקרוב הרבה יותר ברוחו לרוק הוותיק-שמרני שאפיין את עבודות הסולו של לין. השיר הפותח והדי מרגש וחצי אוטוביוגרפי, "כשהייתי ילד", נהנה מלחן כמו-לנוני יעיל, וקצת מזכיר את ההפקות בהן לין סייע לחברי הביטלס החיים בשני השירים ה"חדשים" שנכללו באנתולוגיות הביטלס בשנות ה-90. Ain't It a Drag הקצבי יחסית מזכיר מאד את הכתיבה וההפקה שלין עשה יחד עם חברו טום פטי. I'm Leaving You הוא לחן קסום ברוח שנות ה-50, ו-One Step at a Time הוא היחיד שמזכיר להיט פופ שבנוי לכבוש מצעדים. אבל לין לא עוטף את הלהיט בפוטנציה הזה במלבושים אופנתיים או מרצי קהל, ושומר אותו קרוב לנימה הכללית של רוק מתון מפי מקצוען שעתיד לשוב ולפגוש בקהלו. לין חוזר לבמה עם האלבום הזה, ומגיע לו לקבל את התשואות הראויות על קריירה ארוכה ומגוונת, אלא שהאלבום החדש והמהוגן שלו אינו נמנה עם שיאיה.

 * ציון: 7 

 ג'ף לין/ צילום: רויטרס

 ג'ף לין