ההגירה הנשכחת

באיזושהי דרך מטרידה במיוחד, הפך אפילו היום הרשמי, היום (ב'), 30 בנובמבר, "לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן", לאירוע פוליטי, של שמאל-ימין, על המשמעויות והקונספירציות שלו.

לתוך המערבולת המקומית של עקשנות השיוך ההטרוגני - סוג של הרמוניה פוליטית לא-בריאה שהתקבעה במשוואה מזרחים-אשכנזים, שלפיה הראשונים הם הימין, והשניים הם השמאל - חדר והשתרש זה מכבר, עוד לפני רצח רה"מ דאז יצחק רבין, גם הטיעון שלפיו "מחנה השלום", ה"שפוי" הוא השמאל, ומולו מחנה הימין הוא "לאומני" "הזוי", המתנגד לשלום.

על בסיס אותה דרך חולנית, הפך גם היום הזה, שמטרתו ליישם את ההכרה הכל-כך נדרשת שהתממשה רק ב-2014, עם חקיקת החוק הנ"ל על-ידי הכנסת, ליום שנוי במחלוקת. יש להדגיש: אף אחד לא מדבר נגד, כוווולם בעד היום הזה והמשמעויות שלו, וזה רק מפני שזה כבר לא פוליטיקלי-קורקט לדבר נגד.

במציאות, יש המציינים את היום הזה בתקווה שיבסס כאן את זיכרון ההיסטוריה והתרבות המפוארת שנשארה מאחור עם חיסול קהילות ישראל בארצות האסלאם, שיש המכנים אותו "אקסודוס השני", בין שבמימוש חלום הציונות ובניית הארץ ובין שבכפייה של המשטרים דאז.

גם אם יש כאלה שהפכו את מזרחיותם למקצוע די מכניס, הרי מטרת מרביתם היא שתלמידי ישראל שלמדו ולומדים, למשל, על "פרעות קישינב" ב-1903, ילמדו גם על רצח יהודים בשל דתם ב"פרהוד" בעיראק בחג השבועות 1941, בפרעות טריפולי ב-1948, בעדן ב-1947 ועוד.

אלא שממול, יש הרואים ביום הזה, בחקיקה, במשמעויות המעשיות שלה ומה שהיא תביא (בתקווה) - מניפולציה ימנית, מזרחית, לאומנית, שכל מטרתה היא אחת: למנוע את השלום, יבוא מתי שיבוא.

מה קשור, ואיך? בדרך המטרידה הזו עולה הטענה, כי אם מכירים רשמית ב"יציאה ובגירוש" של היהודים מארצות ערב ואיראן, ואם מכירים רשמית בתרבות, בהיסטוריה, במעמד ארוך השנים של יהודי מדינות המזרח - הרי מאליו מכירים גם ברכוש שצברו היהודים במדינות אלה. ואם מכירים בזה הרי גם רושמים ומתעדים את הרכוש הרב שנותר מאחור (בדיוק כמו שמכירים, רושמים ומתעדים את הרכוש היהודי שנגזל בשואת יהודי אירופה). ואז, בבוא עת יונת-השלום יקומו המתנגדים לשלום ויאמרו: אם כך, אם מדינת ישראל עומדת לפצות את הערבים שחיו כאן וגורשו מאדמותיהם, מן הדין הוא שמדינות ערב יפצו במקביל את היהודים שחיו ושגשגו במחוזותיהם, בטרם היציאה הציונית והגירוש הערבי. הדרישה הזו, תקשה על חתימת הסכמי סיום הסכסוך בין ישראל למדינות ערב. והנה חוסל השלום.

עד כמה שזה נשמע בעייתי, אפשר גם חולני, זו המציאות. מציאות מטרידה. כל-כך מטרידה עד שכדאי ועדיף, וזה נאמר בלחש רועם, לשכוח בכלל מה שהיה, לשכוח את העובדה שיהודי המזרח חיו מאות שנים וביססו תרבות, אומנות וגם רכוש ונכסים, ולהידבק לאמירה: נו, הם הרי היו שם כולם עניים, חיו במערות, עם גלביות של ערבים, אכלו בלי סכין ומזלג; אז שלא יבואו לדרוש את החזר רכושם, רק כדי להרוס לנו את השלום.

"חוק יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן-התשע"ד-2014", קובע כי מדי שנה, ביום 30 בנובמבר, יקוים יום מיוחד זה. לא סתם נקבע התאריך. זה תמיד יהיה יום אחרי כ"ט בנובמבר, היום ב-1947, שבו החליטה עצרת האו"ם על סיום המנדט הבריטי בארץ-ישראל, ועל הקמת שתי מדינות, יהודית וערבית.

האו"ם מציין את היום הזה כבר ארבע שנים. בישראל, כך קובע החוק מהשנה שעברה, "יורה" השר לאזרחים ותיקים על קיום טקס מרכזי לפתיחתו, וזה יקרה הערב (ב') בהיכל הספורט במלחה. עוד נקבע, כי שר החינוך "יעודד", כך כתוב בחוק, קיום פעילות חינוכית בקשר ליום האמור.

כמה מספרים על "ההגירה הנשכחת" (מתוך מצגת של פרופ' שמואל טריגנו, מכתב-העת "מכאן ומשאם" ספטמבר 2013): במשך 30 שנה, מ-1940-1970, יצאו או הוצאו 900 אלף יהודים מעשר מדינות ערביות ומוסלמיות (לוב, תימן, תוניסיה, סוריה, עיראק, מרוקו, איראן, מצרים, אלג'יריה, לבנון), שבהן ישבו מאות רבות של שנים. 300 אלף היגרו לצרפת, למערב אירופה ולארה"ב; ו-600 אלף עלו לארץ.