מי צריך ורוצה סרטי נכבה?

למה כל כך חשוב לחלק מהסינמטקים להציג סרטי נכבה (ועוד בסמיכות ליום העצמאות)? אני מבין שהסינמטק קיים כדי להציג סרטים איכותיים, מיוחדים ומצטיינים מבחינה אמנותית. אבל מזה כמה שנים הפך הסינמטק לחממה גם לסרטים פוליטיים הנוטים ברובם לגלות הבנה לטיעונים של הפלסטינים על "סבלם", וחוסר רצון להבין ולהציג את מצבה של ישראל.

עוד יותר מכך חסר בסרטים הפוליטיים בסינמטק האלמנט שהוא חיוני בעבודה יצירתית: מקוריות. הסרט "שומרי הסף", למשל. ראשי מוסדות ביטחוניים בעבר מעלים בו את השגותיהם, המאוד בנאליות, על מדיניות הממשלה. ראשית זה לא סרט, ולמען האמת גם לא כל כך מעניין. כל הטיעונים הם חזרה על מה ששומעים לרוב ולעייפה בפאנלים שונים ולעתים מייגעים.

הנוגשים והקורבנות

רוב סרטי הנכבה מציגים את הישראלים כנוגשים, ואת הפלסטינים כקורבנות. וכאשר מדובר בקורבנות, אין כמו הפלסטינים כדי להציג זאת. שכן הם תמיד היו קרבנות, גם לפנינו, קורבנות בעיקר של עצמם, ויותר של "אחיהם" המוסלמים, אבל כמובן שהכי קל ונוח להאשים אותנו, את ישראל, וכמובן גם את ארה"ב שעוזרת להם יותר מכל נסיכי המפרצים המליארדרים.

מה שבטוח הוא שאת האחראים על הסינמטקים הצליחו הפלסטינים לשכנע, ואלה רואים לעצמם שליחות לסייע לפלסטינים להפיץ את תורת קורבנותם, ואת התורה המקבילה של ישראל המקרבנת אותם. בסרטים שרואים בסינמטק, הפלסטינים הם תמיד נורא מסכנים, בעוד שהישראלים הם - ובכן, כובשים. וכמובן לא נאורים.

יוצרים עייפים ובנאליים

מה שלא רואים בסינמטקים התרבותיים למהדרין, הוא זווית ראייה שונה, אחרת, חדשה. למשל: למה הערבים כבושים? מה יקרה אם ישראל תיסוג מהשטחים? האם אז יהיה שלום, או שמא יותר פיגועים? איך ייראו חיי הערבים בפלסטין עצמאית? האם יהיו מרוצים או שימשיכו להיות קורבנות? האם במדינה משלהם הפלסטינים יפסיקו לשנוא אותנו ולקרוא להשמדתנו? האם במצב כזה לא נשמע יותר את צירוף המלים "אטבח אל יהוד"? או שמא ההיפך הוא הנכון? לא יותר מעניין וחשוב לעשות ולהציג סרטים כאלה במקום להעלות גרה רעיונית?

היוצרים שלנו כמעט לא עושים סרטים כאלה. כי הם, ברובם, סובלים מעייפות החומר, ואני מתכוון לחומר האפור המשמש למחשבה מקורית ויצירתית. רובם אנשי שמאל אטומים המתקשים לצאת מהמסגרות הרעיוניות שתחמו את עצמם בהן. וזה הופך אותם ליוצרים בינוניים, לא מעניינים, לא יצירתיים.

הכיף של הפלסטינים

איזה כיף לפלסטינים, הם לא מרגישים שום צורך לעשות סרטים על הסבל היהודי. אין אצלם בסינמטקים סרטי שואה, למשל. ואף אחד, גם יוצרינו התרבותיים, לא מצפה מהם לכך. כי הם לא נחשבים לנאורים כמו יוצרינו המרדנים והמשעממים.