תערוכת יחיד של של יונתן אולמן: האמן בעקבות שייכותו

יונתן אולמן מציג בתערוכת יחיד בתל-אביב את קירות הסטודיו שלו מניו-יורק. מבלבל? אכן. בסיום לימודיו בניו-יורק וטרם שובו לארץ, שבר אולמן את קירות הסטודיו שבו עבד - קירות גבס תעשייתיים, דקים - והפך אותם למעין רצפת פסיפס, מרובבת בשברים לא אחידים ולא מהודרים. הקירות האנכיים שהוכנעו ארצה יוצרים מראה של חורבה עתיקה, ממצא ארכיאולוגי, כשהם מוצגים בגלריה "מקום לאמנות בקריית המלאכה".

לאלה נוסף עמוד קורינתי, ניצב הפוך, כשכותרתו מטה, ובראשו ראש פסל "דויד" של מיכלאנג'לו - העתק זול שהוזמן ב-ebay. כותרת אנושית בראש עולם הפוך ומרוסק.

גם ראשו של "דויד" פצוע. בחלק מהעורף, החזה ואחורי הראש, אולמן קילף את שכבתו העליונה של פסל הגבס, וצבע את השכבה הנותרת באדום-דם. התוצאה, במבט מקרוב, מחרידה ומזכירה אנטומיה אנושית חשופה. את האודם הזה מסביר אולמן ברצונו לקרב את הפסל לאנושי ולהציג את הפגיעות - לא כפסל שיש נשבר אלא כגוף מדמם.

"הזמנתי את ראשו של דויד באינטרנט, וכשהגיע לסניף הדואר בניו-יורק הוא עורר התרגשות רבה. רציתי להשתמש באייקון מובהק של הישג אמנותי, מזוהה מיידית", מסביר אולמן בשיחה עם "גלובס" בפתיחת התערוכה. במקור הוצג המיצב בניו-יורק, בחלל המשקיף אל פסל החירות - עוד איקון מובהק ומזוהה. "הצבתי את ראשו של דויד כך שהוא מביט ישירות אל פסל החירות. כך נוצר מעין דיאלוג בין התרבות הקלאסית לתרבות החדשה, בין העולם הישן לחדש".

ראשו של דויד ניצב על עמוד שגובהו כגובה גוליית. בתערוכה Legacy בגלריה בתל-אביב הוא מעניק למבטו אופק אחר: כאן הוא מקיים דיאלוג עם עבודתו של משה גרשוני משנות ה-70, שבה כתב באותיות דפוס אדומות וגדולות על קיר גלריה ג'ולי מ. את שאלת המחלוקת של אותה תקופה "מי ציוני ומי לא". מהמשפט הזה (שלפני שנה הוצג שוב, בתערוכה רבת רושם של גרשוני בגלריה הלאומית בברלין), מותיר אולמן רק את המילים "ומי לא".

- למה נחתך המשפט?

"נדמה לי שאנחנו כיום עסוקים הרבה יותר בשאלות מי לא שייך, מי לא מתאים, מי לא. הרבה פחות בשאלות מהותיות והרבה יותר בהגדרת קבוצת השייכות ואי-השייכות", הוא מסביר, בביקורת שקטה על התרבות הישראלית.

את הדיאלוג שלו עם גרשוני, אייקון התרבות המקומי שבחר, הוא ממשיך בעבודת טקסט על הקיר, ששואבת השראה מהטקסטים הזועקים בעבודותיו של גרשוני. "אמא", "אנא", "מי אני", "צאצא" כותב אולמן, באותיות שנגזרו מהמשפט של גרשוני. ראשו של דויד משקיף ממרחק אל הכתובות, באדישות שאננה. מאחורי גבו מציץ צילום שבו נראים שני האמנים, גרשוני ואולמן, "משה ואני", במעין חיבוק בין-דורי שכמו מבקש להתקבל, להיות חלק מקאנון אמנותי ישראלי, אם לא מתולדות האמנות כולן.

מקום לאמנות בקריית המלאכה, שביל המרץ 6, תל-אביב.