הרקע: אחד הדברים שפוגעים בחיי היומיום של חולי הסוכרת, הוא התלות בזריקות, וזה כמובן, עוד לפני שדיברנו על הסיכונים הבריאותיים ותופעות הלוואי. בטאלין תרפיוטיקס (Betalin Therapeutics) מבקשת לשנות זאת, ובמקום "להדביק פלסטר", הם מבקשים לפתור את הבעיה עצמה - באמצעות הנדסת רקמות. הרעיון נולד במעבדות של פרופ' אדוארדו מיטרני, באוניברסיטה העברית.
מוני האוזר, סמנכ"ל התפעול של בטאלין, מסביר: "כשמדברים על סוכרת, קיימים שני סוגים - הראשון, טייפ 1, מוכר בשם סוכרת נעורים, וזו מחלה אוטואימונית, כלומר, בסוכרת הזו, המערכת החיסונית תוקפת את תאי ייצור האינסולין בלבלב (תאי הבטא). האינסולין הוא זה שאמור להעביר גלוקוז מהדם לתאים, על מנת שתיווצר אנרגיה. הסוכרת השנייה, טייפ 2, נקראת גם התנגדות לאינסולין. היא נגרמת משימוש מופרז של תאי ייצור האינסולין, וזה נובע בעיקר כתוצאה מאורח החיים המערבי המודרני. בשני המקרים החולים זקוקים למקור חיצוני לאינסולין - למשל זריקות קבועות". האוזר מסביר כי התמודדות שכזו משולה להדבקת פלסטר, ולא מטפלת בבעיה עצמה. לדבריו, "פרופ' מיטרני שמתמחה בביולוגיה התפתחותית, חקר פרוטוקול קיים להשתלת תאיי יצור אינסולין בבני אדם, חיפש דרך לשפר אותו, ומצא".
השוק: נקפוץ רגע לקנדה. במסגרת חקירת המחלה וחיפוש אחר פתרון, פיתח פרופסור ג'יימס שפירו, מהמחלקה לרפואה ואונקולוגיה כירורגית באוניברסיטת אלברטה, קנדה, דרך חדשה להשתלת תאי יצור אינסולין בחולים הסובלים מסוכרת חמורה, בה גם האינסולין לא מצליח ליצור איזון, ולכן הם כבר זקוקים לתרומת לבלב. שפירו פיתח פרוטוקול טיפול בשם "פרוטוקול אדמונטון", להשתלת תאים מהלבלב החדש לכבד של החולה, בשאיפה שהם ייצרו שם אינסולין. "אבל התאים האלה עוברים טראומה, ולכן לא מדובר בפתרון שלם", אומר האוזר, "כעבור חמש שנים החולה שב ונזקק לזריקות. למעשה, מרגע ההזרקה שמונים אחוז מהתאים לא מתפקדים, מה שאומר שאנו זקוקים למעשה לתרומה של שלושה לבלבים משלושה תורמים שונים לטיפול בחולה אחד. מחירו של הפתרון הזה הוא קרוב ל-200 אלף דולר". כאן משתלב הפתרון המשופר שמציעה בטאלין.
המוצר: הפיתוח של פרופ' מיטרני מביא בחשבון את הסביבה של התאים, זו שתיתן להם להרגיש בבית. "הוא יצא מנקודת הנחה שאין מקרה בו תאים חיים לבדם. הם תמיד בצבר שיוצר רקמה, והיא שיוצרת איבר", אומר האוזר. הפרוטוקול של פרופ' שפירו, טוב ככל שיהיה, לא מביא זאת בחשבון. "מה שהוא פיתח זו בעצם מיקרו-סביבה, אליה מוזרקים תאי היצור במקום לכבד. אותה מיקרו-סביבה נועדה לספק להם את אותם תנאים מוכרים מהלבלב. לצורך כך, נעשה שימוש ברקמה טבעית שנלקחת מתורם, אותה חותכים לחתיכות מיקרוסקופיות, ורק אז משתילים לתוכם את תאי הבטא".
הרקמה הזו מושתלת תת עורית בגוף החולה. ואז היא נקלטת: "48 שעות מרגע ההשתלה מתחיל תהליך של יצירת כלי דם חדשים", מסביר האוזר, "השתל שואף להתחבר, ואז תאי ייצור האינסולין מקבלים אינדיקציה על רמת הגלוקוז ויודעים לשחרר אינסולין". לדברי האוזר הדבר הוכח, ובאלפי ניסויים שפרופ' מיטרני ביצע במעבדה, הוא אכן הצליח לראות שחרור מבוקר של אינסולין. בנוסף, פריצת הדרך הגדולה ביותר הייתה היכולת להחזיק את אותם תאים מחוץ לגוף. "בפרוטוקול של פרופ' שפירו, היה חלון הזדמנויות של שלושה ימים למציאת תורם. פרופ' מיטרני הצליח להחזיק אותם מחוץ לגוף 90 יום, והיכולת הזו היא גם אינדיקציה ליכולת הלבלב בהמשך לשרוד בגוף. היא גם זו שיצרה את העניין של פרופ' שפירו. ששמע על המחקר של פרופ' מיטרני, כך נוצר בין החוקרים קשר אסטרטגי ושת"פ מחקרי".
ייחודה של הטכנולוגיה הוא באופן ייצורה של אותה מיקרו רקמה. "היא עוברת תהליך בו מוציאים ממנה את התאים החיים ומשאירים פיגום של רקמה. לתוכו מכניסים את תאי הבטא. כאן כבר יש צורך בתורם אחד בלבד", מדגיש האוזר. "הטכנולוגיה נרכשה בהסכם רישוי בלעדי עם יישום, חברת מחסור הטכנולוגיה של האוניברסיטה העברית".
שלב בפעילות: בימים אלה נמצאת בטאלין בשלב הניסויים הפרה קליניים ובהמתנה לתוצאות. "בניסויים שנערכו בארץ, כל העכברים שרדו לעומת קבוצת הביקורת שלא קיבלה את הטיפול ונכחדה", מציין האוזר, "ברגע ששלפו להם את אותה רקמה, את אותו מיקרו לבלב, הם חזרו להיות סוכרתיים", הוא מוסיף.
גיוסי הון: החברה נמצאת בסבב גיוס של 2.5 מיליון דולר, כאשר חלקו כבר גויס ממשקיעים פרטיים.
השלב הבא: האוזר: "השתלה ראשונה בבני אדם. זה יקרה עוד כשנה וחצי שנתיים מהיום".
Betalin
שנת הקמה: 2015
מנכ"ל: אלון מורן
תחום פעילות: ביוטכנולוגיה
גיוסי הון: 2.5מיליון דולר
משקיעים: יהושע הרשקוביץ ומשפחת פוזיילוב
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
