חוליגן וג'נטלמן

א.כמדי שנה, G מפרסם את רשימת 40 המצליחנים עד גיל 40. בתור מי שעבר את שנתו ה-40 לפני חמש שנים, ארבעה חודשים וארבעה ימים אבל מי סופר, אני מאוד נהנה לקרוא על הצעירים האלה עם האנרגיות שלהם. איך עדיין יש להם את הכוח לעשות את כל הדברים האלה שהם עושים בכל מיני תחומים שבהם יש לי עניין מוגבל, אם בכלל. כל הכבוד, ילדודס!

אני נזכר בעצמי בגיל הזה; כל-כך צעיר ומלא כוח - יכולתי לנוח הרבה יותר שעות מאשר אני יכול לנוח היום; היה לי כל-כך הרבה יותר דחף להימנע מדברים מאשר יש לי היום; כל-כך הרבה דברים יכולתי לדחות טוב יותר מהיום למחר וממחר למחרתיים. ככה זה כשאתה צעיר. גם היום כוחי במותניי, אם יותר לי להעיד על עיסתי: אני עדיין יכול להבריז ממקומות, להתעלם ממטלות, לסנן שיחות, להתבטל כקרוקודיל ולבהות בקירות עד שהמוח שלי מדמם טיח, וכל זאת הרבה יותר טוב מאחרים. אבל מוכרחים להודות שזה באמת לא מה שהיה פעם. הזמן הוא ממזר אכזר ומה אומר לכם, ילדים - גם אתם לא נעשים צעירים יותר. אז שיהיה לכם בהצלחה עם מה שזה לא יהיה.

ב.אם כבר ב-40 עסקינן, אבקש להספיד גיבור גדול שלי שגם הוא בן 40. אלא שלא כמוכם וכמוני - הוא יישאר בן 40 לנצח. אני לא יודע אם אתם מכירים את ג'ונה לומו, כוכב הרגבי הניו זילנדי האגדי שהלך לעולמו בפתאומיות לפני כשבועיים. אני לא משתמש במילה "אגדי" כלאחר יד. יש מעט מאוד אנשים הראויים לתואר הזה, ולומו הוא ללא ספק אחד מהם - הג'ורדן, המראדונה, המוחמד עלי והבובי פישר של הרגבי. אם ראיתם אותו משחק, לא תשכחו את זה. אפילו לא צריך לאהוב רגבי בשביל זה, כמו שאתה לא חייב לאהוב טניס בשביל להעריך את פדרר (ואני שונא טניס).

את הרגבי גיליתי בניכר ובזכות חברים, ואף שעד היום אני לא ממש מבין את החוקים עד הסוף, למדתי לאהוב את המשחק הזה שעליו נאמר: כדורגל הוא משחק של ג'נטלמנים המשוחק על-ידי חוליגנים - אבל רגבי הוא משחק של חוליגנים המשוחק על-ידי ג'נטלמנים. וג'ונה לומו ז"ל היה החוליגן הכי ג'נטלמן. הוא היה ענק - 196 סנטימטרים ו-120 קילוגרמים בשיאו. היה לו כוח של משאית ומהירות של חללית. הוא היה רץ מאה מטר בעשר שניות ותשעים ושמונה מאיות השנייה, וזה כשהוא אוחז בכדור אליפטי וארבעה שחקני יריב נתלים עליו ומנסים לעצור אותו ללא הצלחה. מכל הכינויים שכינו אותו אוהביו ויריביו אהבתי במיוחד את זה של פיטר פיצסימונס, שחקן העבר האוסטרלי: "רכבת משא בנעלי בלט". אחד הדברים הכי יפים שנאמרו עליו נשלח בפקס מאוהד נבחרת ניו זילנד לשחקני הנבחרת בזמן משחקי גביע העולם 1995: "זכרו, רגבי הוא משחק קבוצתי - מה שכל אחד מכם צריך לעשות זה למסור את הכדור לג'ונה".

כששמעתי על מותו, באיחור קל עקב החדשות הדוחקות בארצנו, בכיתי.

ג.לומו היה גיבור שלי לא רק מבחינה ספורטיבית, מהרבה בחינות הוא היה אח לגורל - מושתל כליה, כמוני. קשה לי להסביר את מידת הקרבה שאני חש לכל אחיותיי ואחיי המושתלים באשר הם. זה קצת מוזר, אני יודע, בסך הכול מחלה ופרוצדורה רפואית, אפילו אני כבר לא חושב על עצמי ככזה באופן רציף. ובכל זאת. משהו קושר בינינו, רגש מטאפיזי. משהו בדבר המוזר הזה של לחיות עם איבר זר בתוכך. משהו בעובדה שיש שם משהו שאינך מרגיש, אבל משפיע עליך. משהו בידיעה שהדבר שמציל אותך הוא גם המחלה שלך, שהתרופות שאתה לוקח מחלישות את גופך על מנת לחזק אותו. החיים כפרדוקס הם התמודדות משותפת לכולנו, למרות המרחק. בגלל זה אני אוהב את כולם. ואת לומו יותר מכולם.

כשאני חושב על לומו שאחרי שעבר השתלת כליה חזר לשחק רגבי - ראשי מסתחרר. רגבי, כן? לא דמקה. איזה סמל! איזה גיבור! הוא פשוט לא יכול היה אחרת. אני זוכר שקראתי אותו מספר על כך בראיון, שנים לפני ההשתלה שלי, והתרגשתי נורא. ידעתי שזה מה שמחכה לי והידיעה שאי שם, בניו זילנד הרחוקה, יש מושתל שמשחק רגבי - ולא סתם משחק, כוכב עולמי - תמיד הייתה עבורי סוג של נחמה.

הוא הושתל ב-2004. שבע שנים אחרי, דחה גופו את הכליה. אגב, מי שתרם לו אותה היה מעריץ, שדרן רדיו. לומו עבר לטיפולי דיאליזה. כשהוא סיפר על התחושה של לשבת שש שעות, שלוש או ארבע פעמים בשבוע, קשור למכונה, ממתין להשתלה נוספת שלא הגיעה - לא נותרה אצלי עין יבשה. ויש לי ארבע. אני חושב על האפשרות שיום אחד גם גופי ידחה את הכליה שהושתלה בי. אני יודע שזו לא רק אפשרות, זה ככל הנראה יקרה כי ככה זה, ואין דבר שמפחיד אותי יותר. מצד שני, הידיעה שאין מה לעשות די מעודדת. כן, אנחנו אנשים מוזרים.

להיות חולה דיאליזה זה נורא. טיפול שהוא בעצמו מחלה. הדיאליזה היא אכזרית, היא טוחנת את הגוף עד דק ועד דכא. יש רק שתי דרכים לצאת ממנה: השתלה או מוות. "צריך לנסות להישאר חיובי, כי זה ידכא אותך לפעמים", אמר ג'ונה לומו על מצבו, "כל מטופל דיאליזה שונה, אבל יש לנו גורם משותף: אין לנו ברירה. הברירה היחידה, לוותר, איננה ברירה".

אני מכיר מושתל כליה אחד שעבר דיאליזה והצהיר שהוא לשם לא חוזר, שעדיף המוות. קשה לי להזדהות עם אמירה כה קיצונית, אוהב אני את החיים, אבל מצד שני, מה אני יודע. יחסית למושתלים, אני אליטה.

ד.לומו מחזיק בשיא כל הזמנים בכמות ה"טריי" (שער ברגבי) באליפויות העולם: 15, אף שהשתתף רק בשתי אליפויות, הגיע לגמר אחד ומעולם לא זכה בגביע. גם בזה אני מוצא יופי רב. אין כמו החלומות הבלתי מושגים.

שש שנים מאז שיחק לאחרונה. אתם צריכים לראות את השידורים החוזרים של לומו על המגרש (סרקו את הברקוד) כדי להבין כמה בלתי אפשרי לדמיין את הענק העדין והחינני הזה ישוב על כיסא גלגלים וכבול לצינורות המחליפים לו את הדם. באמת - כשתראו אותו מנער מעליו חמישה שחקני יריב, שגם הם לא בדיוק גמדים, כאילו היו טיפות מים על נוצות ברווז. "דרך החשיבה שלי כשרצתי עם הכדור הייתה", סיפר בראיון נוסף, "שאלך בכל אפיק פנוי, אבל אם לא תשאירו לי אפשרויות - אדרוס אתכם", והוא אכן דרס. לא תוכלו אלא לנהוג כמוני, למחות דמעה ולקלל את הגורל. אין דבר אחר שאפשר לעשות. גם זה משהו.

ה.רגעים מרגשים במיוחד נרשמו כשכל כוכבי העבר וההווה של נבחרת ניו זילנד - ה"אול בלאקס" - רקדו לפני ארונו שהובא לאצטדיון את ה"האקה", ריקוד מאורי מסורתי שאומץ על-ידי נבחרות ניו זילנד ברוב ענפי הספורט (אבל הרגבי הוא הספורט הלאומי) ונרקד לפני כל משחק. זו הייתה מחווה מפוארת ונוגעת ללב (סרקו את הברקוד). הריקוד, שמוקדש ל"טה ראופראה", אל המלחמה המאורי (אני אוהב אלים עתיקים), נקרא גם "ניצחון החיים על המוות". הרשיתי לעצמי לעשות סלט מכמה נוסחים ולתרגם אותו לזכרו של ג'ונה לומו.

"אתה מת, אתה מת / אני חי, אני חי / הנה בא האיש השעיר / שגורם לשמש לזרוח שוב בשבילי / עלה בסולם, עלה עד למעלה / עד לפסגה. / שם השמש זורחת / זרחי!".

"הסערה עומדת לפרוץ / קולה רועם. / נעמוד חסרי פחד / נטפס אל השמיים. / נעמוד מול הפחד / נעמוד מול האימה. / הקבוצה בשחור כאן / החשיכה הגיעה".

החשיכה הגיעה גם אליך. נוח בשלום על משכבך, ג'ונה לומו, בן 40 לנצח. מושתל גיבור וספורטאי אגדי שלי.