פסטיבל הקולנוע היהודי בסינמטק ירושלים יוצא לדרך

בשעה שסינמטק ירושלים יחגוג את טקס הפתיחה של פסטיבל הקולנוע היהודי (ביום שני הקרוב), יעלה ברחבי הארץ סרט מסחרי שמגדיר, אולי טוב יותר מכל סרט אחר מן העת האחרונה, את המושג "קולנוע יהודי". שמו של הסרט - "הלילה שלפני", ועלילתו הקומית מתרחשת בארצות-הברית, ערב חג המולד.

מדוע סרט הוליוודי הממוקם בתקופת הכריסטמס מייצג יותר מכל סרט עכשווי אחר את היהדות בראי הקולנוע? התשובה נעוצה בדמותו של הגיבור הראשי, יהודי-אמריקאי בשנות ה-30 לחייו, אותו מגלם הכוכב היהודי-אמריקאי סת' רוגן, הנשוי לבחורה אמריקאית. הוא מגיע לכנסייה עם סוודר עליו רקום מגן דוד, מקיא (לא בכוונה), במרכז הכנסייה מול כל הנוכחים הנבוכים (ביניהם משפחתה של בת זוגו), ואם לא די בכך - הוא מכריז, בעודו מצביע על פסל של ישו הצלוב, שהיהודים לא הרגו את ישו.

העובדה שתסריטאי ובימאי הסרט, ג'ונתן לוין, הוא יהודי-אמריקאי, מאפשרת את יצירת הסטראוטיפ באופן שעשוי להיראות כמתוחכם ומודע לעצמו. שזה בבחינת לאכול את העוגה ולהותיר אותה שלמה: הגיבור היהודי ייראה נלעג, אך ללא ממד של רתיעה עצמית. האמנם כך?

יש שיאמרו שרוגן מגלם בכל דמויותיו את עצמו. יש בכך מן האמת, אך על-פי תפקידו המוקצן ב"הלי לה שלפני", יהיה מדויק יותר לומר שרוגן מגלם סטריאוטיפ של גבר יהודי-אמריקאי עכשווי: קולני, חסר טאקט באורח גרוטסקי, מתגאה ביהדותו, אך יחד עם זאת לא שוכח את תחושת הקורבנות הכמו-גנטית.

לוין לא לבד באופן המוקצן שבו הוא מעצב את גיבוריו היהודים: לתסריטאים יהודים-אמריקאים צעירים אחרים יש נטייה להתבדח ואף להגחיך יהודים ובה בעת לעצב את דמות הגיבור פחות או יותר בצלמם: בדרמה הקומית הרומנטית של ויקטור לוין "5 עד 7" שהוצגה בסינמטק הירושלמי במסגרת פסטיבל הסרטים, וגם ב"תקשיב פיליפ", של אלכס רוס פרי, הגיבור הוא סופר ניו-יורקי יהודי-אמריקאי צעיר (חלילה לא סוכן ביטוח או נגר). בעוד היהודי של לוין הוא רכרוכי, אובר-רומנטיקן ממשפחה יהודית טובה עם משיכה לנשים צרפתיות - היהודי של רוס פרי הוא אגו-מניאק ומיזנתרופ (עם משיכה לנשים צרפתיות).

הקולנוע היהודי האירופאי, להבדיל, חף מסטריאוטיפים, כמו גם מכל ממד של הומור עצמי, אולי לא במקרה: אימוץ סטריאוטיפים שליליים - בעיקר הזיהוי של הגבריות היהודית עם נשיות - היה רווח בחוגים האינטלקטואלים של יהדות אירופה במאה ה-19, ואם אי פעם יופק סרט אמין על האופן שבו תפיסות אנטישמיות הלכו והתרבו באותה תקופה, יתברר למצער שיהודים עצמם (ובעיקר מובילי דעה ודעת, כמו בנימין זאב הרצל וזיגמונד פרויד, למשל) הפנימו ואף הפיצו את הדעות הללו (קריאה מומלצת: התחילו עם מאמרו של דניאל בויארין, "נשף המסכ ות הקולוניאלי").

רומן עם פולנסקי

אם ללמוד מתוכניית פסטיבל הקולנוע היהודי הנוכחי, שהינה עשירה למדי, וכמו כן על-פי תוכניות משנים קודמות, קולנוע יהודי הוא קולנוע שנוצר על-ידי בימאים יהודים (לרוב לא ישראלים) עבור יהודים.

פועל יוצא מכך: הרפרטואר מכיל סרטים עלילתיים ותיעודיים אשר עוסקים בכל מה שלכאורה מעסיק יהודים בעת הזו, שזה, בגדול: שואה, דת, זהות יהודית, ומסורת יהודית, אך גם סרטים בהם מוטיבים מן היהדות, כמו בסרט הפולני "הדיבוק", הפקה ישראלית-פולנית עליה הרחבנו במהלך סיקור פסטיבל הסרטים בחיפה האחרון, שם הוצג הסרט, שבועות ספורים לאחר שבימאי הסרט, מרצין ורונה בן ה-42, שאמור היה להתארח בחיפה, התאבד בחדר המלון בטורונטו בו שהה במסגרת פסטיבל הסרטים המקומי. "הדיבוק", המצולם נהדר, אמור לזכות בוודאות בתחרות הסרט הטוב בפסטיבל - תחרות המתקיימת לראשונה השנה, במטרה למתג את הפסטיבל גבוה יותר ולהוסיף לו עניין.

עניין נוסף: הפסטיבל עורך רטרוספקטיבה לבימאי היהודי הדגול, תחת השם "רומן עם פולנסקי". אל תחמיצו דבר מהרטרוספקטיבה, במיוחד לא את רצועת הקצרים, מראשית הקריירה של הבימאי. הם מבריקים, אלימים, עזי מבע ומקוריים, ומעניין למצוא ביצירה הבוגרת שלו עידון לאותם מבעים סגנוניים ססגוניים שאפיינו את עשייתו בשנות ה-50 של המאה הקודמת.

סרט נוסף, הפעם מישראל, שמעניין לצפות בו, הוא "חתונה מירושלים" - סרט קצר של רנן שור מ-1985, המתעד את חתונתם של שירי, בתו החוזרת בתשובה של אריק אינשטיין, עם אפרים פישל, בנו של אורי זוהר, אז כבר בגרסת הרב. הסרט הוא ללא מילים, למעט קולות רקע בהם נשמעת הנחיה להפריד בין נשים לגברים באולם החתונה. התחושה היא שהשמחה של צד אחד, החרדי, היא אבל עבור הצד השני, החילוני. לא רק עבור אינשטיין זהו אבל, אלא גם עבור קהל המעריצים של אינשטיין ושל זוהר.

שור הציג את החתונה כמו מנקודת המבט של אינשטיין, כשברקע עיבוד לירי של שם טוב לוי למנגינה הלירית גם כך שכתב למילותיו של אינשטיין בשיר "הוא חזר בתשובה". השיר, שבוצע שנה קודם לכן (1984) הותיר חור בלבנה של זוהר, כשאת המילים המהדהדות "הלכת לי חבר" הוא יזכיר בהספד המרגש שיישא על קברו של אינשטיין, 28 שנים מאוחר יותר.

הפסטיבל יציג גם את "הצורף", סדרה חדשה מבית הוט, אותה יצר דרור סבו, שעושה רושם של יצירה איכותית: על-פי הפרק הראשון, בו צפיתי, ישנם הרבה קצוות פתוחים בעלילה המיסטית, ורגעי מתח רבים, שכמו דוחקים בצופה להמשיך ולצפות בפרקים הבאים. אדיר מילר מציג משחק טוב בתפקיד הראשי, כפסיכיאטר בשם ארי, מומחה להפרעות שינה ובעל הפרעות שינה בעצמו.

"קיבוץ למהדרין" (2015) סרטה התיעודי של חגית לירון, בו ה"בום" נכנס לפריים מפעם לפעם, הוא סרט מעניין עד שלב מסוים. המצלמה של לירון עוקבת אחר מהפכה בחייהם של חברי קיבוץ בית אלפא, שלאחרונה הופרט.

המהפכה איננה ההפרטה, כי אם הכשרת חדר האוכל, כך שהקיבוץ, הסובל מקשיי נזילות כספיים, יוכל להציע את מרכולתו לנופשים ותיירי פנים מהציבור הדתי. החברים הוותיקים חלוקים בדעתם בעניין זה, והמצלמה נוכחת בעיקר בחדר האוכל - ומתבקש שכך יהיה, אך בשליש האחרון של הסרט (אורך הסרט 55 דקות) משמיעים החברים הוותיקים את אותו הניגון.

מעניין היה לשמוע יותר את הדור הצעיר. הסרט אמנם מציג את סיפורה שובה הלב של יוצאת הקיבוץ שחזרה בתשובה, שכמובן מברכת על הצעד של הפיכת חדר האוכל לכשר, אך אין זה מספיק.