ביקורת מוזיקה: האלבום החדש של קולדפליי משדר רוח רעננה

הסינגל הראשון שבישר את בוא האלבום החדש של קולדפליי, Adventure Of A Lifetime, עורר תגובות מזועזעות מצד רבים מאוהדיהם. לטעמי זה דווקא מהקטעים הכי סימפטיים שהוציאו עד היום. נדמה שהשניות הזו היא התכונה הכי מאפיינת של האלבום השלם: כנראה האלבום הכי מאכזב שהוציאו עד היום עבור אוהדיהם, אבל אלבומם הכי טוב לאוזני מי שדווקא לא אוהבים אותם.

אני מודה שאני משתייך למחנה השני, כך שקנאי הלהקה הוותיקים מתבקשים לקרוא את הדברים הבאים בעיניים חשדניות, ולחשוש שמא עבורם ההפך הוא הנכון. בגיל 38, כריס מרטין גייס לאלבום החדש שלו, בין שאר האורחים, לא רק את קולן של ידידתו ביונסה ואשתו לשעבר גווינת' פאלטרו, אלא גם את ההקלטה של הנשיא אובמה שר כה נהדר את "חסד מופלא", כחלק מנאומו אחרי הטבח בכנסייה בצ'רלסטון לפני חצי שנה.

מרטין משתייך לאיי-ליסט של ידועני התרבות המערבית בזכות היותו המאמי העולמי של הרוק לאורך העשור הראשון של האלף הנוכחי. אלא שמרטין אומר היום בפה מלא שקולדפליי אינה להקת רוק מובהקת, וכמובן לחלוטין צודק.

רוק נטול רול

הם מעולם לא היו. מלכתחילה תפקדו כיצור הנדיר הזה של להקת רוק שהכלי המוביל שלה אינו גיטרות כי אם פסנתר, ולמרטין תמיד היו עודפי חביבות ומתיקות שלא ממש מסתדרות באתוס הרוקנ'רולי.

בראשית דרכם גינו את קולדפליי כרדיוהד לעניים, ואחר-כך כ-U2 לעניים, והם אמנם שאלו לא מעט משתי הלהקות. אבל היום, באלבום שביעי, ודווקא כשהשינוי הצורני-אסתטי בו די ניכר, נדמה שקולדפליי מבשילים להיות הם עצמם, הדבר עצמו. הרכב שהרעב הכי עז שלו הוא להתחבב על כמה שיותר אנשים. להקה אלסטית שתמיד הציגה בחזיתה את הרגשנות המרטינית. 4 ילדים אנגלים טובים באחד ההרכבים הכי אהובים על כדור הארץ.

כמות האנשים שאלרגיים למרטין לא נופלת מאלה שסוגדים לו ואותי לפחות הצליח להעביר עכשיו לראשונה ממחנה המסויגים לצד המחבבים.

הם עדיין לא כוס התה ולא הרקיקים שלי, אבל אני מעדיף אותם עם יומרות פופיות מוצהרות במודל הנוכחי שלהם, הרבה פחות רציניים וקדורניים. אם עד היום קולדפליי היו מקרה מובהק של להקת רוק נטולת כל רול, להקה שהרבה יותר נשענת על תרבות לבנה ואירופאית ומאד רחוקה מכל השפעה צלילית ותרבותית של מוזיקה שחורה, הרי שהסינגל הראשון מהאלבום ,Adventure Of A Lifetime, הוא אכן שינוי מאוד מרענן. הוא כולל את ליין הבאס הכי סקסי בתולדות הלהקה, מקפיץ, עסיסי, ולגמרי מרקיד. השיר עצמו לא גדול אבל מטופל מצוין, וכאמור, נשמע הרבה יותר כמחווה רוויית אהבה לדיסקו של נייל רוג'רס ושיק מאשר לדרמות הרוק הגדולות של ת'ום יורק או בונו.

רוח רעננה

ככלל, החיפוש, התנועה והסקרנות של קולדפליי מעוררים הערכה. מרטין קרא ל"ראש מלא חלומות" - "אלבום על אהבה , קבלה והכלה, אלבום די היפי, צבעוני ומרומם", והוא לבטח הפרויקט שלהם שנארז עם הכי הרבה רצון לשמח ולרומם. הבעיה היחידה היא שקולדפליי מצהירים על ניסיון להיות להקת פופ לכל דבר בעוד שירי הפופ שהם כותבים רחוקים מלהיות ממש מבריקים.

זו אסופת שירים שבה השלם גדול מסך חלקיו, והרוח הרעננה שבו מגביהה גם קטעים מאד בינוניים. ומה לעשות, היו בעבר להקות משתנות שעשו דברים הרבה יותר מעניינים, מקוריים וחדשניים. למשל U2 הנזכרים או טוקינג הדס, שתי להקות שעבדו לפני קולדפליי עם מפיק-העל בריאן אינו, בן לוויה של מרטין ושות' שהפעם לא היה לצידם. את החדש הפיקו להם ריק סימפסון הבריטי שכבר היה איתם קודם, וצמד יצרני הלהיטים הנורווגי סטארגייט, שנודעו בעיקר בהפקות שלהם לביונסה ולריהאנה.

אבל זה לא שקולדפליי הפכו לגמרי להרכב פופ או סול או אר'נ'בי ובטח שלא לשום סוג של דאנס עדכני. הגיטרות קיימות, אם כי מרוככות משהו. וגם המתינות המלנכולית. השינוי הגדול כאן, מלבד תפקיד הבאס הנהדר שאוזכר למעלה, הוא באיזה זיכוך רגשי שהופך את מה שאוזניי תפסו בעבר אצלם כהכלאה זולה של יומרנות ופשטנות, לסוג של פשטות בריאה.

השיר שיישאר

מרטין סיפר שכתב כמות גדולה פי 8 של שירים מה-13 שנכנסו לאלבום, ושהשירים הושפעו מהיציאה שלו מהדיכאון בתום עשר שנות נישואיו לפאלטרו, זוגתו ואם ילדיו. הוא גילה שמצא נחמה בקריאת "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פראנקל וגם בפואמה של המשורר הפרסי מהמאה ה-13 רומי, שחלק ממנה גם מוקרא פה. פאלטרו עושה קולות באחד השירים, כמו ביונסה, והאמת ששתיהן לא מעלות תרומה משמעותית לתוכן אלא, כמובן, מסייעות מעצם נוכחותן לאריזה ולשיווק של המוצר.

שלושת השירים הקצביים יחסית שפותחים את האלבום יעבדו טוב מאד בהופעות, אבל השיר הכי יפה פה, amazing day, הוא זה שלמרות המעטפת הכמעט היפ-הופית הכי קרוב ברוחו לבלדות המתקתקות הישנות של קולדפליי.

השיר שכמעט נועל את האלבום, Up&Up, עם אורח VIP נוסף, נואל גאלאגר, מדגים את כל מה שרע בקולדפליי כמכונת אצטדיונים סכרינית: יש לו מילים שטחיות ולחן עם פחות מדי בשר והרבה יותר מדי הפעלות קוליות נטולות מילים וגדושות ב"או או או" שמיועדות לעשרות אלפי הגרונות של הקהל. שיר שמזיע ממאמץ להיות להמנון.

אבל עד אליו, כאמור, זה דווקא התקליט הפחות משתדל להרשים שלהם, ויש בו לפחות רצועה אחת שתישאר איתם לשנים. הבלדה Everglow, שכנראה תמיס לקואליציה משותפת גם את מי שהיו אוהדי הלהקה עד כה ועלולים לנטוש, וגם את מי שכמוני יגלו שדווקא נעים לחבב אותם כשירדה מהם מרבית הנפיחות. 

* ציון: 7 

 קולדפליי