יש סיבה לטראמפ

והנה התחזית: במוצאי 1 במארס 2016 תתכווץ ההתמודדות על הנשיאות בתוך המפלגה הרפובליקנית לשניים, או לכל היותר שלושה טוענים. כל השאר ינשרו לטובת האנטי-דונלד-טראמפ. זו הייתה תחזית סבירה עוד לפני שבוע, אבל הסערה האיומה של השבוע היוצא הבטיחה את התוצאה הזו כמעט ללא ספק (ספק כלשהו תמיד הכרחי, בייחוד בעונת בחירות טרופה כעונה הזו).

במרוצת פברואר בואך ראשית מארס יהיו בארה"ב לא פחות מ-15 סיבובי בחירות מקדימות. זו הדיאטה האלקטורלית הסמיכה ביותר של כל הזמנים. אייווה תצביע ביום הראשון של החודש, ניו-המפשר הנצחית - ביום ה-9, דרום קרוליינה - ביום ה-20, נוואדה - ביום ה-23, ועוד 12 מדינות - ביום הראשון של מארס. ביום הזה, "יום שלישי הגדול", הקריטי לחלוטין בשביל הרפובליקנים, יצביעו שבע מדינות דרומיות: מעוזים איתנים של המפלגה, שלא הצביעו אלא לטובת מועמדיה ב-15 השנה הקודמות.

בעונת בחירות רגילה, ההתמודדות הרב-מועמדית הייתה יכולה להימשך עוד כמה שבועות. לא הפעם. הפעם, הלחץ על מועמדים זוטרים להסתלק מן הזירה יהיה כבד מנשוא. הממסד הרפובליקני, שלא רצה בטראמפ, ידרוש התלכדות סביב החלופה הסבירה ביותר.

שני המועמדים האנטי-טראמפים

נראה, לפחות כרגע, ששני אנטי-טראמפים יעמדו משכמם ומעלה: שני סנאטורים ירוקים (נבחרו ב-2012), צעירים (בשנות ה-40), בני מהגרים קובניים: טד קרוז מטקסס ומרקו רוביו מפלורידה. אידיאלי בשביל סיכויי המפלגה בנובמבר יהיה רוביו, הנאסף בימים האלה תחת כנפי שלדון אדלסון. אבל קרוז הוא החלופה הרצויה ביותר בעיני הרדיקלים הרפובליקניים; קרוז הוא טראמפ בלי דונלד - קיצוני, מינוס הוולגריות.

לקרוז יש יתרון חשוב מאוד על פני רוביו: הוא צובר תנופה גדולה במדינות הדרום. אמנם גם רוביו הוא דרומי, אבל יותר על פי הגיאוגרפיה, פחות על פי הטמפרמנט והתרבות הפוליטית. קרוז ניחן בכל לוויות-החן של הימין הרדיקלי, כולל כפירה במדע האקלים. רוביו ייטיב מקרוז בבחירות הכלליות, ומצביעים מוכנים לפעמים להעדיף שיקולים טקטיים כאלה על פני נטייתם הרגשית. אבל טעות תהיה לסמוך על הצבעה טקטית, בוודאי בימים האלה.

ב-4 בדצמבר הראה סקר של סי.אן.אן, כי התמיכה בטראמפ בין רפובליקנים ובין "עצמאים הנוטים לרפובליקנים" גאתה עד 36%. טד קרוז, במקום השני, רשם 16%; בן קרסון, הכירורג לשעבר ללא כל נסיון פוליטי, רשם 14%; מרקו רוביו קיבל 12% (אגב, ג'ב בוש קיבל 3%, ויהיה לו כנראה הכבוד לסיים את יומרותיה הנשיאותיות של משפחתו). הסקר הזה התפרסם ממש ערב התפרצותו של טראמפ כלפי המוסלמים.

האיש הלבן, הכועס והעצבני

בחודשים האחרונים התחוור בהדרגה, שרק טראמפ יוכל לחסל את טראמפ. התחוור גם עד כמה יהיה קשה לטראמפ לחסל את טראמפ, מפני שמחוג התמיכה בו לא חדל לזוז "צפונה", כפי שאומרים באנגלית אמריקאית, כל אימת שהוא השמיע את ההצהרות השערורייתיות ביותר. השאלה לא חדלה לנסר בחלל: הייתכן משהו שיהיה כה שערורייתי, עד שיצליח לצנן אפילו את תאבונם הלא-מוגבל של הטראמפיסטים.

לפי שעה אין כל סיבה להניח שהתיאבון הצטנן. אבל יש סיבה להניח שהמפלגה עומדת לאזור כוח, כדי לנסות ולאכוף את רצון הרוב. סוף-סוף, 36%, אף על פי שהם מרשימים מאוד, הם עדיין רק 36%. הם מספיקים לניצחון אם כל השאר מתחלק בין מספר ניכר של מועמדים. זה עניינה של שיטת הבחירות האנגלו-אמריקאית: היעד הנכסף אינו רוב, אלא מקום ראשון.

ניצחון של טראמפ בבחירות המקדימות, אם יבשר מפלה ניצחת שלה בבחירות הכלליות, יבטיח למפלגה הרפובליקנית מעמד רב שנים של התאחדות האיש הלבן, הכועס והעצבני. בארץ משחימה והולכת, מפלגה ללבנים בלבד אינה יכולה לקוות לשלטון. מועמדות של רוביו תלכוד שתי ציפורים במכה אחת: היא גם תבלום את טראמפ, וגם תציג פנים שחומות. אבל אפילו רוביו לא יוכל לנצח מבלי להעלות מס שפתיים כבד מאוד לשונאי מהגרים.

לא כיהודים

מה לעשות בשנאת מהגרים, היא שאלה רצינית מכדי שהתשובה עליה תהיה טבולה ברוטב של צדקנות ושל ספיקת כפיים. הוולגריות של טראמפ כמובן נואלת מעיקרה, אבל בייחוד מפני שהיא מנוסחת בלשון גורפת, בלי שים לב לחוקה ולחוק, ומתוך ויתור אופייני על השכל הישר.

תגובה, המגבילה את עצמה להתנערות מוסרית, אינה מספיקה. מוטב להיזהר באנלוגיות היסטוריות. אפליית יהודים באירופה מתחילת המאה ה-19 ואילך לא הייתה תוצאה של התבדלותם העוינת והאלימה, כי אם בייחוד של רצונם להתערות בסביבתם. יהודי צרפת וגרמניה יצאו מגדרם להפגין לויאליות. האנטישמיות המודרנית בחלה בנאמנותם, ראו מקרה דרייפוס, ורצתה לחזור ולהדוף את היהודים אל גטאותיהם.

במזרח אירופה המצב היה שונה, מפני שהקיסרות הרוסית הכשילה את התערות היהודים. מספר ניכר שלהם אמנם השתתפו בתנועה המהפכנית הסוציאליסטית; ואחדים מילאו תפקידים חיוניים לחלוטין באלימות ובטירור נגד המשטר (אם כי מעולם לא בטירור חסר אבחנה נגד אזרחים). אבל היהודים לא היגרו אל רוסיה. הם מצאו את עצמם בגבולותיה, לאחר שהתחילה להתפשט מערבה.

אנרכיסטים, קתולים, גרמנים

קשה להיזכר אימתי אוכלוסיית מהגרים כללה אויבים מושבעים של ארץ היעד; אולי, במידה מוגבלת מאוד, האנרכיסטים האיטלקיים והפולניים באמריקה בסוף המאה ה-19. אחד מהם רצח את הנשיא ויליאם מקינלי, ב-1901, וקיבל אחר כך את ברכתה הפומבית של האנרכיסטית היהודיה המפורסמת אמה גולדמן. 20 שנה אחר כך התוודעה אמריקה אל האנרכיסטים האיטלקיים ניקולה סאקו וברתולומיאו ואנצטי, שרצחו שני בני אדם במלך שוד מזוין. הם הוצאו להורג שבע שנים אחר כך, אגב מחאות אלימות באמריקה ומחוצה לה.

היו בהחלט גילויי איבה ואפליה נגד מהגרים קתוליים באמריקה, שהלויאליות האזרחית שלהם הייתה חשודה. ב-1917, כאשר ארצם הצטרפה אל מלחמת העולם הראשונה, האמריקאים איבדו את עשתונותיהם בהתפרצות של איבה כלפי מהגרים גרמניים. עיתונים ובתי ספר גרמניים נסגרו, שמות גרמניים נמחקו מערים ומרחובות (הם היו רבים מאוד במערב התיכון האמריקאי). ממשלת ארה"ב הכינה אז רשימה של מהגרים גרמניים (כמעט חצי מיליון), והשליכה אלפים מהם לכלא.

הצלב האדום האמריקאי אסר על אזרחים עם שמות משפחה גרמניים להצטרף לשורותיו מחשש לחבלה. מהגר גרמני, שנחשד בריגול, נגרר מתא הכלא שלו, ונרצח. תזמורות הוציאו את ריכרד ואגנר מן הרפרטואר שלהם, הרבה לפני שישראלים עשו כן, מסיבות אחרות בהחלט. למרבה הגיחוך, מסעדות חדלו להציע המבורגרים ללקוחותיהן, והמירו אותם ב"כריכי חירות" (Liberty Sandwiches).

"רעיון טוב"

החשדות של הימים ההם היו מופרכים מעיקרם, ביטוי של היסטריה ציבורית. כללית, מלחמת העולם הראשונה, שאמריקה הצטרפה אליה באיחור ניכר, ציינה נסיגה ממשית בחרויות אישיות ופוליטיות, בשום פנים לא רק כלפי מהגרים.

פוטנציאל ההיסטריה חזר והתממש 25 שנה אחר כך, כאשר יותר ממאה אלף אזרחים ממוצא יפני נשלחו למחנות הסגר. זה קרה זמן קצר לאחר ההתקפה היפנית על פרל הרבור, הוואי. אבל מעניין שהאקט הזה פסח על רוב היפנים בהוואי עצמה. יעברו 45 שנה לפני שארה"ב תתנצל רשמית על גילוי של "דעות גזעניות קדומות, היסטריה של ימי מלחמה וכישלון של מנהיגות פוליטית". הממשלה פיצתה את הקורבנות ואת צאצאיהם בסכום של 1.6 מיליארד דולר.

היפנים העצורים מעולם לא סיכנו את ביטחונה הלאומי של ארה"ב. רבים מבניהם שירתו בהצטיינות בצבא ארה"ב, גם בשעה שמשפחותיהם ישבו במחנות מעצר.

אגב, מספר אינטלקטואלים ימניים באמריקה קראו לעיון חוזר בפרשת כליאתם של היפנים. ביניהם בלטו גם שמות יהודיים, כמו דניאל פאייפס ומישל מאלקין. פאייפס, מומחה לענייני המזרח התיכון והאסלאם, בנו של היסטוריון מפורסם, כתב כי כליאת היפנים הייתה "רעיון טוב", הכולל בחובו "לקחים לימינו".

לא רק האמריקאים נטו לאבד עשתונות בימי מלחמה. הבריטים שלחו נתינים גרמניים למחנות הסגר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. למרבה הפלצות, במחנות האלה ישבו גם פליטים יהודיים, שנחלצו ברגע האחרון ממלתעות הנאצים.

כל זה מחוויר לעומת מעשי הזוועה של סטאלין כלפי "האומות הבוגדות". לאחר פלישת היטלר, ב-1941, סטאלין פירק את החבל האוטונומי של אזרחים ממוצא גרמני, על נהר הוולגה, והגלה אותם לסיביר. במרוצת המלחמה הוא גירש שבעה עמים קטנים למרכז אסיה ולסיביר בעוון שיתוף פעולה עם הנאצים. בין רבע לשליש מן המגורשים נספו. ששה משבעת העמים היו מוסלמים.

להתגונן מפני בגידה

הביקורת שלנו על אבדן עשתונות היא חוכמה שלאחר מעשה, הרבה הרבה לאחר מעשה. לשימושי הלשון "בוגדים" או "גיס חמישי" יש כמובן צליל מכוער. הם נוצלו לא פעם לרעה. אבל אין זאת אומרת שאין בוגדים, ואין גיס חמישי. במקום שיש נאמנות, למשל למולדת, בהכרח יש גם בגידה. החשש מפני בגידה מעוגן בנסיון היסטורי ענף ובשכל ישר.

השאלה היא איך להתגונן מפני בגידה מבלי לפקוד אשמות-שווא ולעורר היסטריה. הכפלת כוחה של החזית הלאומית בבחירות בצרפת, היא אולי ההזהרה החמורה ביותר של זמננו מפני התוצאות של כשלון. דונלד טראמפ הוא ההזהרה השנייה.

אפשר לעשות מעשה הסוציאליסטים בצרפת, הקוראים לחזית משותפת עם הימין המתון נגד הימין הקיצוני; אפשר גם לנסות ולאחד את השורות הפרגמטיות במפלגה הרפובליקנית. אבל ספק אם זה יספיק. אולי אין זו הגזמה לטעון, כי כמה מאיפיוניה החשובים ביותר של הדמוקרטיה הליברלית המערבית מוטלים עכשיו על כפות המאזניים. מה חבל שבראש צרפת וארה"ב עומדים מנהיגים, המעוררים מידה כה קטנה של אמון ומניבים כל-כך מעט השראה.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny