תנו גז בהוצאות הרווחה

1. רק צירוף מקרים זמני גרם לכך שפרסום דוח העוני על ידי המוסד לביטוח לאומי היה לאחר יממה אחת בלבד אחרי שפסטיבל הגז המגוחך הסתיים בוועדת הכלכלה. צירוף מקרים זמני שהכניס את כולם - במיוחד את אלה שהפכו את עצמם באותו פסטיבל למגדלור של טהרנות ושמירה על האינטרס הציבורי כביכול - לפרופורציות הנכונות לגבי מה שחשוב יותר ומה שחשוב פחות, מה נופח מעבר לכל מידה ומה נדחק לפינה אף שהוא חשוב פי כמה וכמה.

בעוד כמה שנים, אנחנו משערים, נסתכל על פסטיבל הגז שהתרחש פה ונשאל את עצמנו בתמיהה כיצד נאלצנו להקשיב כמעט מדי יום למניפסטים מסיתים, פנאטיים ומשיחיים המבשרים על מותה של הדמוקרטיה הישראלית, על החרבת עתיד ילדינו, על "דריסת" רגולטורים מסוימים שהועלו לדרגת אלוהים, מניפסטים המטילים דופי ביושרה, במקצועיות של מי שהעז לא ליישר קו עם ראשי הכת, החונטה התקשורתית. זו אותה חונטה שמנסה לכופף את כללי הדמוקרטיה ולגרום לכך שרגולטרים יהפכו לקבלני ביצוע של עיתונאים שמעולם לא העמידו את עצמם לבחירה דמוקרטית.

בעוד כמה שנים ניזכר בתמיהה כיצד עסקנו עד אין קץ בפלפולים המשפטיים של סעיף 52, שעקף את סמכותו של הממונה על ההגבלים העסקיים; כיצד הפכנו את דיויד ג ילה, רגולטור שמרח במשך שלוש שנים החלטה על הסדרת שוק הגז ואז ביצע פליק-פלאק, לקדוש מעונה; כיצד העלינו על נס רגולטורית כושלת כמו אורית פרקש-הכהן, יו"רית רשות החשמל לשעבר, לגיבורת-על ולוחמת ללא חת, אף שהיא זו שבדקה ואישרה את חוזה העוגן עם חברת החשמל (המשמעותי ביותר לצרכנים בישראל), על מחיריו ועל הסכמי ההצמדה שלו - ורק אחרי זה, בדומה לגילה, עשתה פליק-פלאק מרהיב, כדי למרק את המוניטין שלה בתקשורת.

אז הנה, לפחות יש תקווה: שטיפת המוח לא עבדה, טכניקות ההפחדה לא מצאו להם הרבה קונים, הדמוקרטיה כן עבדה ואפילו ניצחה את כל אלו ששלחו אותה לבית הקברות.

2. מה שמדהים ועצוב בכל הסיפור הזה של פסטיבל הגז הוא שכל אותם מצקצקים בלשונם על הרס הדמוקרטיה, החרבת עתיד ילדינו ודריסת רגולטורים כמעט שלא יצאו מגדרם לאור נתוני הביטוח הלאומי - לא אלה שפורסמו השבוע ולא אלה שפורסמו לפני שנה, שנתיים ושלוש. נהפוך הוא: הרי ברור כשמש שהעלאת שכר המינימום והעלאת הקצבאות מחדש הם שני גורמים שמצמצמים עוני, אבל אותה חבורת טהרנים מפסטיבל הגז הרי התנגדה להעלאת שכר המינימום ותמכה בכל לב בקיצוץ הקצבאות שהוביל בזמנו לפיד.

האחד כינה את העלאת שכר המינימום "פירורים לעניים" (איזו אמירה מתנשאת ביחס להעלאת שכר של מאות שקלים לאנשים שמגרדים בקושי שכר של 4,000 אלף שקל בחודש), השני כינה את הצעד "ספין השכר" (האמירה המטופשת של העשור) ויחדיו הם ארגנו קמפיין נגד העלאת שכר המינימום בתוך הפצת כותרות שקריות על העלות התקציבית של המהלך בקרב עובדי המדינה ועל ההשלכות הרעות שלה כביכול על שוק התעסוקה (שום דבר מזה לא התקיים. האבטלה לא עלתה, העלות התקציבית של ההעלאה לעובדי המדינה הייתה הרבה יותר נמוכה מהמיליארדים שהתעופפו בכותרות).

3. דמוקרטיה אינה רק דמוקרטיה פוליטית, חופש ביטוי ודיונים ציבוריים, היא גם ובעיקר דמוקרטיה כלכלית. אם הפערים החברתיים כה עצומים, אם יותר מדי אנשים אינם מסוגלים להתפרנס באופן הוגן בישראל, אם ליותר מדי אנשים בישראל אין חופש כלכלי, היכולת לגשר בין הכנסותיהם להוצאותיהם, אז מה שווה הדמוקרטיה בכלל. בלי חופש כלכלי לפרט, בלי היכולת לתמוך בחלשים, בלי היכולת להקפיד על זכויות העובדים ובלי היכולת לשלם שכר הוגן לאנשים שעובדים - שוב, מה שווה הדמוקרטיה (וכדאי להפסיק לצרצר לנו במוח שזה בעיקר בגלל הערבים והחרדים. זה לא, והדוח שפורסם אתמול הוכיח זאת).

הנה שני נתונים, מעבר לדוח המפורט מאוד של הביטוח הלאומי, המבהירים באופן הברור ביותר עד כמה המצב מקולקל: קרוב לשליש מהשכירים בישראל מרוויחים עד שכר המינימום, נכון לשנת 2013 (הנתונים הכי עדכניים), וכ-55% אינם מגיעים לסף המס (חלקם בגלל נקודות הזיכוי). זה הסיפור כולו, בשני מספרים: השכר הנמוך. נכון, השכר הריאלי עלה במצטבר בחמש השנים האחרונות בכ-4%, אבל אלו ממוצעים, ועדיין מדובר בנתון חד-ספרתי. כשעולים משכר ריאלי נמוך מאוד ב-4% ב-5 שנים, זה יותר טוב מכלום, אבל עדיין רחוק מלספק.

4. בחרנו לצייר כאן את תמונת האי-שוויון ונתוני העוני בישראל באמצעות כמה נתונים. הראשון הוא הוצאות הרווחה הציבוריות כאחוז מהתמ"ג בהשוואה לעולם. אין צורך להכביר במילים: אנחנו רחוקים מאוד מהממוצע במדינות OECD, שעומד על 21.6% (16.5% בישראל). ההוצאות הללו כוללת הוצאות בתחומים כמו זיקנה, שארים, אי-כשירות תעסוקתית, בריאות, קצבאות משפחה כגון ילדים, אבטלה, ועוד. המשמעות היא שממשלות ישראל בעשור האחרון ברחו מאחריותן לדאוג בעיקר לחלשים בתחומי רווחה ובריאות. עד לפני כעשור שיעור ההוצאות הציבוריות בתחומים אלה עמד על כ-20% והיה קרוב לממוצע, ובתוך עשור הוא הידרדר לתחתית הטבלה ההשוואתית. הביטוח הלאומי מעריך שתידרש תוספת של כ-70 מיליארד שקל, 6% תמ"ג, על פני זמן, כדי להשתוות לממוצע OECD. מאיפה יבוא הכסף? זו שאלה כבדה, אבל התהליך של העלאת הוצאות הרווחה צריך להתחיל מתישהו.

5. אחד התירוצים שמעלים שוב ושוב במשרד האוצר ובבנק ישראל לשכר הנמוך הוא לכאורה הפריון בישראל. זה כבר הפך לאיזשהו מיתוס, עד כדי כך ששר האוצר משה כחלון החליט השבוע להקים ועדה, עוד ועדה, שתגבש המלצות להגברת הפריון. אז ככה: אין צורך בוועדה, וראוי גם לקבל פרספקטיבה אחרת ממחקרים של המחלקה הכלכלית בביטוח הלאומי, שמשום מה לא זוכים לחשיפה ציבורית ראויה.

"בעשור וחצי האחרונים", נקבע בדוח השנתי לשנת 2014, "השתנה היקף התעסוקה בישראל בשונה מבשאר המדינות המפותחות ולכן השתנה גם היחס בין הפריון לעובד בישראל לעומת שאר המדינות: עד שנת 2008 הפריון היה נמוך יחסית בישראל, ומ-2009 הוא דומה לממוצע במדינות המפותחות. בחינת גובה התגמול המשולם כשכר לעובדים לעומת מדדי הפריון הללו מראה כי ללא תלות באופן חישוב הפריון, גובה השכר מתוכו נמוך בישראל לעומת המדינות המפותחות ואף נמצא בשנים האחרונות במגמה של ירידה...

"ההשוואות הללו מצביעות על שני גורמים לשכר הנמוך בישראל: החלק מפריון העבודה המשולם כשכר - נמוך, ופריון העבודה עצמו נמוך מלכתחילה. כדי להתמודד עם השכר הנמוך נדרש טיפול בשני המרכיבים האלה: העלאת הפריון באמצעות פעולות לשיפור ההון האנושי (דוגמת לימוד מקצועות ליבה או חינוך מקצועי) והקטנת מספר שעות העבודה בישראל ושינויי מדיניות כדי להגדיל את התגמול על עבודה - בתחום שכר המינימום, ההטבות הנלוות לשכר, העלאת התמורה בגין שעות עבודה עודפות (מעבר למשרה מלאה) והסדרה של דפוסי ההעסקה (ישירה-עקיפה, חודשית-יומית ועוד). כל אלה עשויה לתרום להתאמה טובה יותר של חלקם של העובדים בעוגת התוצר".

המשמעות היא, כפי שהביטוח הלאומי מדגיש, היא שעובדים בישראל מקבלים שכר נמוך אפילו כאשר מביאים בחשבון את רמת הפריון הנמוכה שלהם. השכר הנמוך המשולם הוא לב העניין, ורק אחר כך ענייני הפריון.

6. אחד הכלים שמשפיעים על האי-שוויון ועל חלוקת ההכנסות במשק הוא מיסוי. בישראל המסים הישירים הם נמוכים יחסית (מס הכנסה, ביטוח לאומי ומס בריאות), המסים העקיפים גבוהים יחסית (מע"מ, בלו על הדלק, מסי קנייה וכדומה). למצב הזה יש השפעה מובהקת על האי-שוויון בישראל, כפי שהוכיח הכלכלן הראשי באוצר רק לפני זמן קצר בעבודה נרחבת. כאשר מגדילים את נתח המסים הישירים על יחידים, האי-שוויון קטן ואילו כאשר מגדילים את המסים העקיפים (מסי תצרוכת) מגדילים את האי-שוויון.

הכלכלן הראשי באוצר קובע במפורש שהרפורמות במיסוי בישראל התמקדו בעידוד הצמיחה, על חשבון צמצום האי-שוויון, כנראה בהנחה שהצמיחה "תחלחל" כלפי מטה לשכבות הביניים ולשכבות החלשות, אבל היא לא עשתה כן, והאי-שוויון הלך וגדל. פן נוסף הוא הירידה ההדרגתית במסים תאגידיים לאורך שנים והטבות המס כחלק מהתחרות העולמית על חברות הענק. גם התנועה הזאת תרמה את שלה להגדלת הפערים החברתיים.

7. לא רק המדיניות הפיסקלית הרחיבה את הפערים החברתיים, גם המדיניות המוניטרית המרחיבה מאוד של 7 השנים האחרונות. היא העשירה מאוד והיטיבה מאוד עם בעלי הנכסים, מנדל"ן ועד מניות ואג"ח שקפצו בעשרות אחוזים על פני שנים. מי שחושב שהריבית הנמוכה גם היטיבה עם השכבות החלשות בכך שאפשרה להן לקחת הלוואות זולות, בין היתר לרכישת דירות, נוטה להטעות. בעבר כתבנו כאן על מחקר הממחיש כיצד קיבלנו במקום "חלחול צמיחה", שאמור לגרום ל"חלחול של שכר גבוה יותר" מהשכבות המבוססות לשכבות הבינוניות והחלשות, דבר הפוך - "חלחול צריכה".

כלומר, ההכנסה של השכבות הפחות מבוססות נותרה תקועה למדי אבל הצריכה שלהן עלתה, לא רק בגלל יוקר המחיה וכדומה, אלא גם בגלל הסחף, הלחץ החברתי והפיתוי לצרוך כמו השכבות המבוססות יותר. אפשר להניח שכל משק בית ממוצע מכיר את התופעה הזאת: זה מתחיל בלחץ חברתי בסביבת הילדים וזה ממשיך אצל ההורים, שרוצים דירה איכותית יותר, רחבה יותר ובמיקום טוב יותר. בסביבת ריבית נמוכה, כשנוצר פיתוי לצרוך באמצעות מינוף בזיל הזול, התופעה הזאת הולכת ומתגברת. בקיצור, אנשים באותן שכבות מעמיסים על עצמם יותר מדי התחייבויות - וגם על ההורים שלהם, שתומכים ב לית ברירה ב"חלחול הצריכה" של ילדיהם. כמובן, אין ארוחות חינם ותופעת "חלחול הצריכה" לצד "אי-חלחול הצמיחה והשכר" תתפוצץ כשהריבית תחזור לרמות נורמליות.

8. אז מהיכן יבוא הכסף לתיקון, שחייב להתחיל בהעלאת הוצאות הרווחה הציבוריות? בביטוח הלאומי דיברו על 70 מיליארד שקל לאורך זמן, אבל זה נשמע דמיוני ולא מעשי. אז הנה הצעה: יהיו ההכנסות של מסי ששינסקי מהגז אשר יהיו; 200, 300 או 400 מיליארד שקל לאורך 20-30 השנים הבאות - אלו הסכומים שצריכים לתמוך בהגדלת הוצאות הרווחה הציבוריות. זה המאבק האמיתי למען הדמוקרטיה, למען עתיד ילדינו, ולא דיונים אינסופיים על צינור נוסף. אסור שהכסף הזה יישב בצד כדי לסתום חורים תקציביים או כדי להמשיך ולממן את חגיגות הפנסיה התקציבית בסקטור הציבורי. קיבלנו מתנה, בואו נצמצם איתה את האי-שוויון העצום בישראל.

 קרוב לשליש מהשכירים