"אין לי שליחות, לא מטרה. אני רק רוצה לספר סיפור"

יהונתן אינדורסקי מלקט רגעים. לא פחות מ-2,510 פתקים שמורים במכשיר האייפון שלו, בכל אחד מהם רגע חולף שאותו ביקש ללכוד כזיכרון. הוא רוכן לעבר המכשיר, ונדמה שכל גובהו מבקש להתכנס לתוך המסך הקטן. "הכל נשכח", הוא אומר, דיבורו עדין ואוורירי. "אם אתה לא רושם, אפילו ראשי פרקים, זה נעלם". אגודלו מרפרף בין משפט שקרא בספר לבדל שיחה שהציף בו געגוע וחולף על פני מתכון לקוגל אטריות. אינדורסקי מחפש את הרגע הטהור ביותר שקרה לו לאחרונה.

אז הוא מניח את המכשיר על השולחן, עוצם את עיניו בחוזקה ומשתתק. נזכר. "לפני כמה חודשים הגעתי לגבעת שאול, השכונה שההורים שלי גרים בה, והגיע איתי חבר שהזמנתי להתארח בסעודת השבת. אחרי שהשבת נכנסה, לפני הסעודה, הסתובבנו בשכונה ועברנו ליד הישיבה הקטנה שבה למדתי. אמרתי לו, 'שמע, בוא ניכנס'", חיוך ממזרי של ילד שפשע עולה בפניו.

- מה חיפשת שם?

"רציתי לראות את המקום שבו העברתי כמה שנים, שזיכרונותיי התהוו בין כתליו. אבל לא רציתי להיכנס דרך הכניסה הראשית, כדי לא לפגוש את הרב שישאל אותי 'איפה אתה היום?'. אז אמרתי לחבר שניכנס דרך חדר האוכל, דרך המטבח. הרגשתי שהילדים אמורים לרדת לסעודה. המטבח היה פתוח, היה שם פועל שהכין את האוכל והיה ריח חזק של עופות שהחזיר אותי מיד אחורה. אין שום דרך לשחזר את הריח ואת הטעם של העוף של הישיבה. זו פשוט המאסה שיוצרת את הטעם הייחודי. עמדנו והסתכלנו על החבר'ה בני ה-13, שיורדים לאכול. הם מתחילים לשיר 'שלום עליכם' ואז איזה ילד ראה אותנו עומדים שם במטבח, הצביע ואמר לרב שיבדוק מי אלה".

- ואז מה קרה?

"ברגע שהוא התקרב ברחנו משם. אני פוגש מורים מהתלמוד תורה ברחוב, מורים שכל כך אהבתי, ואני תמיד רוצה כל כך לדבר איתם. ואז יש הרגע שאתה מתלבט אם לבוא אליו, כי אתה יודע שהוא יצטער. בשביל מה לצער אותו?".

- אתה לא רוצה לאכזב?

"זו נטייה מאוד אנושית. אתה פוגש מורה שלך, שמאוד העריך אותך, ורצה שתהיה ר*ב* יצחק אלח*נן, ופתאום הוא רואה אותך כמו איזה... כואב לך. לא רק כלפיו, אלא כלפיך. כי אותו ילד שהיית אז עדיין קיים, מסתובב איפשהו. שם בישיבה, באותו ליל שבת, זו הייתה תחושה מזוקקת שאתה לא באמת יכול לחזור הביתה. למקום שבו נהיית".