מלאכים בשמי ברלין: שכבות של תרבות והיסטוריה באווירת החגים

תמונת ונוס של בוטיצ'לי מביטה-מפתה בעיניה הרכות מעל שלטי פרסומת בכל תחנות הרכבת בברלין. תערוכת "הרנסנס של בוטיצ'לי 1445-2015", במוזיאון לאמנות Gemaldegalerie, היא האירוע האמנותי החם של העונה הקרה. התערוכה משלבת בכפיפה אחת עבודות מופת של המאסטר מפירנצה, סנדרו בוטיצ'לי בן המאה ה-15, ויצירות של דורות של אמנים ויוצרים שהושפעו ממנו ושאבו השראה מיצירתו. ונוס היא הכוכבת הבלתי מעורערת של מרבית הציטוטים והמחוות האמנותיות לבוטיצ'לי.

לפני שיזכו הצופים לראות אפילו תמונה אחת של המקור, הם יפגשו עשרות גרסאות של ונוס מודרנית ועכשווית, המוצגות בשלושת האולמות הראשונים של התערוכה. בגרסאות הדפסי המשי של אנדי וורהול היא מופיע בצבעי ורוד ותכלת זרחניים, בצילומים של דייוויד לה שאפל הפרובוקטיבי היא נראית כמעין ברבי מגודלת ובעבודת המנדה היפנית של טומוקו נגאו היא נולדת מאוקיינוס של מותגים ובוקעת מצג הפלייסטיישן במקום מהצדפה המקורית, "עם באצ'י, ברילה, פלייסטיישן ואיזי ג'ט".

רישום של אדגר דגה מ-1880, צילומים של ויק מוניז ושל רינקה דיקסטרה, וידיאו-ארט של ביל ויולה וגרסאות בכל מדיום וחומר. היא עולה מהגלים, או ניצבת בבדידותה, נולדת מתוך צדפה, עירומה או לבושה או אפילו מודפסת על פריטי לבוש - ביצירתם של דולצ'ה וגבאנה ובשמלות הוט קוטור משנות ה-30.

בחלק המוקדש לציוריו של בוטיצ'לי (שברשות המוזיאון הברלינאי אחד האוספים הגדולים שלהם בעולם), מוצגת מסגרת מקורית ריקה, המספרת את סיפורו של ציור שנחרב באחת ההפצצות - תזכורת לכך שגם האמנות היא קורבן למלחמות ולהרס.

למרות נוכחותן המרשימה של שתי גרסאות ונוס נהדרות, בקודש הקודשים של התערוכה מוצגים שני ציורי מקור עדינים ורגישים, שאינם נחשפים לאור. האחד הוא רישום בדיו על-פי "הקומדיה האלוהית" של דנטה אליירי, שבו נראה אלוהים כמוקד המפיץ מזוהרו וסביבו מקהלות מלאכים שרים הללויה. השני הוא "סצינת מולד מיסטית", ובה מלאכים מתחבקים בהתרגשות מעל האורווה בבית לחם, בה חובקים יוסף ומרים את ישו התינוק.

בוטיצ'לי, שהיה בעל חתימת יד עצמאית ובלט בבחירת הנושאים הנועזת שלו וביופיין המופלא של הדמויות בציוריו, נחשב כיום לאחד האמנים הבולטים והמשפיעים מימי הרנסנס האיטלקי. אולם זוהי אהדה מאוחרת, שהתעוררה רק במאה ה-19, לאחר שנשכח כמעט לחלוטין לאחר מותו ב-1510. כמות המחוות, הלימוד על-פיו והציטוטים מעבודותיו שנראים בתערוכה הזו, מעידה אולי על ייחודו ביחס לבני תקופתו, שגרם לעבודותיו לבלוט ולהתקבל בהערצה דווקא בעת החדשה. התערוכה היא פרי שיתוף פעולה של המוזיאונים הלאומיים של ברלין עם מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, לשם תנדוד, לאחר נעילתה בברלין בסוף ינואר.

סרט נבואי

לא רחוק מהמלאכים של בוטיצלי, בפינה אחרת של הטירגארטן, הריאה הירוקה של ברלין, ניצב עמוד הניצחון ובראשו מלאך זהוב. זהו שריד שבאורח פלא לא נהרס בהפגזות על ברלין במלחמת העולם השנייה. הוא הוקם לציון סדרת ניצחונות היסטוריים במלחמות הפרוסים בשכניהם מכל עבר (דנמרק, אוסטריה וצרפת), במאה ה-19. רבים זוכרים אותו מסרטו של וים ונדרס "מלאכים בשמי ברלין".

קשה לשהות בברלין בלי להתעטף פה ושם בזיכרונות מהסרט המופלא, שיצא לבתי הקולנוע רק שנתיים לפני נפילת החומה, ונראה בדיעבד כנבואי. הוא שימש עדות חיה לרוח התקופה ואולי גם זרז לתהליכים החברתיים שגברו בגרמניה בכלל ובברלין בפרט באותה עת, והביאו לבסוף לאיחודה מחדש. כמו איחודם של המלאך הסורר ואהובתו הלוליינית, במועדון אפל מול הופעה חיה של ניק קייב ו"זרעי הרוע".

לא מעט רומנטיקה נקשרה בדמותה של העיר בזכות הסרט הזה, שחלקו צולם בשחור-לבן, כאילו מבעד לעיניהם של המלאכים, והציג אפשרות להאזין לרחשי ליבם של אנשים. חומת ברלין מככבת בסרט, אוהל קרקס תופס את שטח ההפקר החרב של פוטסדמר פלאץ - הפצע של ברלין, שהפך בשנות ה-90, אחרי האיחוד, לאתר הבנייה הגדול באירופה. כיום מתנוססת ממרכזו מעין חופת אוהל-קבע של מרכז סוני. עלילת משנה ב"מלאכים בשמי ברלין" הציגה צילומי סרט על עברה הנאצי של העיר - שבלעדיו אף סיפור אינו שלם.

השנה חוזר לברלין המלאך-שחקן הראשי בסרט ההוא, ברונו גנץ. לצד דמותה של ונוס ופרסומות הקניות לחגים, מככבת בכותרות מדורי התרבות ובשלטי החוצות דמותו של גנץ שהתבגר מאז, והנה הוא מופיע כסבא של היידי בת ההרים. בהפקה החדשה, שיצאה בסוף השבוע האחרון, היידי היא טום-בוי שמחה בחלקה, אבל את ההצגה גונב הפעם הסבא ולא הילדים.

במועדון הברלינאי "Gruner Salon" אפרת אלוני שרה עיבודי ג'ז לשירים שהיא כותבת ומלחינה, ומשלבת אותם בהפתעות מרגשות בעברית, כמו "שתלתם ניגונים בי אמי ואבי", "אלי אלי, שלא יגמר לעולם" ו"אל נא תלך מעמי דודי", כולל קרדיט לשלמה גרוניך. לצידה מנגנים בסיסט ממוזמביק ומתופף מגרמניה. אלוני, ששוהה מזה 18 שנה בברלין, מלמדת מוזיקה ומחלקת את זמנה בין אוניברסיטאות בגרמניה ובשווייץ. אחרי ההופעה היא נשארת לסט הבא, רצף ארוך-נשימה של הרכב ג'ז צעיר, הפועל בין קלן לברלין, וצובע בצלילים פסיכדליים את האולם החשוך. כשעולה האור ניתן לראות שהמקום מעוצב בהשראת סלוני התרבות של תחילת המאה ה-20.

המקום נבנה לפני כמאה שנה כ"תיאטרון לעם", והוא חולש על כיכר קטנה, "כיכר רוזה לוקסמבורג". אחרי המלחמה היה האזור חלק ממזרח גרמניה ומבנה התיאטרון שנחרב חודש כשחזיתו זוכה לפרופורציות מרשימות, בארכיטקטורה סובייטית. בשני אגפיו פועלים שני "סלונים", האדום והירוק, חללי הופעות אינטימיים יותר, המוקדשים כיום למוזיקה ולתיאטרון פרינג', ולצד הבניין חנות ספרים קטנה. מנהל המועדון, שגדל במזרח ברלין זוכר את המקום מילדותו. הוא עצמו ערק למערב באחד מסיבובי ההופעות שלו כמוזיקאי צעיר. את נפילת החומה ב-1989 הוא ראה בטלוויזיה מניו יורק ומיהר לחזור.

החומה, נפילתה ואיחוד גרמניה לפני 25 שנה, הם עמודי תווך בסיפורה של העיר, שלצד חיי היומיום הסוערים, נושמת וחיה את כל שכבות ההיסטוריה והעוולות שהתרחשו בה. זיכרון השואה הוא נדבך מרכזי לא פחות, והקשר המיוחד בין גרמניה לישראל נוכח בברלין יותר מבכל עיר אחרת בעולם: החל באנדרטת השואה המרשימה והמרגשת ועד למוזיאון היהודי ולעברית ברחובות.

אנדרטת השואה, הנראית כשדה קברים שצמחו לגובה והם פרושים לכל עבר, ניצבת על פני מגרש ענק בלב ליבה של העיר, בין הבונדסטאג ושער ברנדרבורג לבין הטירגארטן וכיכר פוטסדם (פוטסדמרפלאץ). האנדרטה אינה פסל יחיד, אלא רחבת ענק שבמבט מבחוץ קשה להבין את התחושות שמעביר השיטוט בין שביליה. מבוך של מלבני בטון בולע את האנשים, החשים לפתע קטנים ואבודים ביחס לתחושת האינסוף של הקברים העוטפים מכל עבר. זוהי עבודת אמנות חווייתית, שאינה דורשת תיווך והסבר.

למרגלות שער ברנדנבורג, חוסה בצילו ושכנות לעץ חג המולד המואר, הודלקו בימי החנוכה שמונה נרות בחנוכיית ענק. חנוכיות נוספות הציבו חסידי חב"ד גם באזור הקניות והיוקרה של רובע שרלוטנבורג ומול בית הכנסת הגדול של ברלין, ברחוב אורניינבורג. כיום שוכן בבניין המרשים ביופיו ובכיפתו המהודרת בית כנסת קטן ולצידו מרכז לתרבות יהודית. במוזיאון היהודי, לא רחוק מנקודת הגבול המפורסמת "צ'ק פוינט צ'רלי", פוגשים המבקרים בסיפורה של יהדות אשכנז ואירופה, לא רק בהקשר השואה אלא גם בגלגוליה הקודמים - במה עסקו היהודים, היכן חיו, כיצד ולמה עברו ממקום למקום. במוקד התצוגה עומדת ההיעדרות והחלל שהותירו אחריהם חיים רבים כל כך שנגדעו.

מקום של כבוד מוקדש במוזיאון היהודי לפילוסוף משה מנדלסון, אבי תנועת ההשכלה. קברו של מנדלסון הוא היחיד שניצב בבית הקברות היהודי שנחרב. מצבתו שוחזרה, לצד מספר סמלי של מצבות ששרדו במקום.

במרחק מספר צעדים משם, מול בית הספר היהודי (שעליו ניצבים שוטרים לשמירה, כמו גם ליד בתי הכנסת ומרכזי התרבות היהודים בעיר), ניצב "הבית הנעלם", עבודת אמנות של כריסטיאן בולטנסקי - אמן צרפתי (אביו היה יהודי), המרבה לעסוק בשואה ובייצוגי זיכרון.

"הבית הנעלם", עבודה שיצר במיוחד למקום בשנת 1990, מציגה על גבי קיר בניין שנותר חשוף את שמות המשפחות שהתגוררו בבית השכן, שחרב ואיננו עוד. השמות, אם מתעמקים בהם רגע, מציגים דיוקן של חברה ברלינאית סובלנית ורב-תרבותית שהייתה קיימת לפני המלחמה.

פרויקט הנצחה מיוחד במינו, שבברלין יש לו נוכחות משמעותית, הוא "אבני הנגף" (stolpersteine), ששתל האמן הגרמני גונתר דמינג ברחבי אירופה. כמי שנולד ב-1947 לא הצליח בילדותו לקבל מהוריו תשובות לשאלות קשות שטרדו את מנוחתו, ויצא לחקור בעצמו את אירועי השנים האפלות שבין 1939 ל-1945. העובדות שגילה הביאו אותו לעשות מעשה, והוא החל לעקור אבני מדרכה מפתחי בתים שבהם התגוררו יהודים לפני המלחמה, ולשתול במקומן את "אבני הנגף", קוביות שבראשן לוח פליז, עליו חרוט שם האדם שהתגורר או עבד במקום, שנת לידה ונסיבות הגירוש והמוות.

מקבצי אבן של משפחות שלמות קוראים לנו מתוך המדרכה, בכניסות לבתים. לא ניתן להתעלם מהאבנים ולעתים מקדישים עוברי אורח דקה דומייה לשמות. בימי זיכרון וחגים יוצאים לעתים אנשים לנקות ולמרק את האבנים. פעולת המירוק הזו מעידה אף היא על היחס המיוחד של אנשי ברלין להיסטוריה האפלה של עירם. דמינג החל את הפרויקט שלו באופן חתרני, כאמנות רחוב מסוג ייחודי ובלתי צפוי. כמו אמני רחוב רבים, עם השנים הפכו אבני הנגף לאמצעי הנצחה כמעט רשמי, וכיום יותר מ-48 אלף אבנים כאלה פזורות ב-18 מדינות ברחבי אירופה, כך שזהו כנראה פרויקט ההנצחה הבינלאומי הגדול בעולם.