דוח העוני שלי

א.לפעמים החיים מספקים לך את הדימויים הכי טובים: לא מזמן ירדתי לזרוק זבל ובתוך הפח היה מונח דוח העוני הקודם. שככה יהיה לי טוב. זה יכול היה להיות ממש מושלם אם הייתי הולך בשוק ורואה איזה דלפון שולה את דוח העוני מתחתית ערימה של ירקות רקובים, אבל כבר לימדונו רבותינו שבחיים אי אפשר לקבל הכול.

בשבוע האחרון פורסמו שני דוחות העוני החדשים, הראשון של הביטוח הלאומי והשני, האלטרנטיבי, של ארגון לתת - שהאלטרנטיבה שלו לעוני היא: עוד יותר עוני. בין שני הדוחות יש הבדלים די מהותיים בשל שיטות חישוב שונות: הביטוח הלאומי בודק עוני לפי נתוני הכנסה בלבד ואילו ארגון לתת מוסיף תחושות סובייקטיביות (סקרים) ונתונים שנאספו מעמותות סיוע. התוצאות: על-פי ארגון לתת בישראל יש כ-900 אלף עניים בנוסף ל-1.7 מיליון עניים של הביטוח הלאומי. כלומר: בישראל מעל ל-2.6 מיליון עניים, מתוכם כ-998 אלף ילדים, בהשוואה ל-776 אלף ילדים עניים של הביטוח הלאומי.

אפשר להתווכח עם שתי השיטות ועם שני המודדים: על הסקרים של ארגון לתת אמר מישהו שזה כמו לעשות סקר על חיי נישואין בתור לגירושין ברבנות; ובאשר לביטוח הלאומי, מדובר בגוף שהדבר היחיד שמתחרה בחוסר היעילות שלו הוא כמות ניגודי העניינים המובנים שבו. בשתי השיטות, כמו בכל דבר אחר, ניתן למצוא פגמים. זה ברור, הרי בכל מה שקשור בנתונים אפשר לעשות מניפולציות עד מחרתיים - הרי מספרים הם כמו פלסטלינה וסטטיסטיקה היא כמו חצילים - עם שניהם אפשר לעשות מה שרוצים.

זה נכון. אבל יותר משחשוב להתווכח על המספר הכי מדויק ושיטת החישוב הכי נכונה, אין לפקפק בעצם העובדה: יש בישראל הרבה יותר מדי עוני, וששיעורו לא משתנה מהותית לאורך שנות המדידה; פה הוא קצת יורד, שם הוא קצת יותר עולה, אבל בגדול התמונה ברורה: הרבה יותר מדי עניים, למעלה מעשרים אחוזים, והרבה פחות מדי טיפול רציני בעוני.

ב.אפשר להיכנס לוויכוח על מהו עוני בישראל: הרי ברור שהוא לא מוחלט וברור שההשוואה בין ישראל למקסיקו - השנה עלינו על מקסיקו במספר העניים!, זעקו כותרות - היא מעט מופרכת. אחרי הכול, המשכורות שם הן כעשירית מאשר בישראל ובערך 70% מהאוכלוסייה שם חיה בפחות מחמישה דולרים ביום. אבל ברור שמחוץ לטבלאות של ה-OECD אין הרבה משמעות למה שקורה במקסיקו, נכון? עוני בישראל צריך להימדד ביחס לישראל, והאמירה שנשמעת לפעמים כאילו העובדה שאין פה ילדים עם בטן נפוחה מרעב מעידה שאין פה ילדים רעבים בכלל, היא שטות שלא מהעולם הזה.

הנה, לפני איזה שבועיים ציינו אצלנו בבית הספר את יום המורה, חג שכזה שבמסגרתו נהוג לסנג'ר את דרור פויר שיעביר שיעור לילדים בעוד המורה שותה קפה. סבבה מבחינתי. השנה ניסיתי להראות לילדים התל אביבים האלה כמה טוב מצבם ביחס לילדים אחרים - בעולם, בישראל ובהיסטוריה האנושית. השוויתי את מצבם לילדים אחרים שחיים במרחק שעתיים נסיעה מזרחה ודרומה או חמש שעות נסיעה צפונה; כמה טובים חייהם בהשוואה לילדים שנולדו לפני שישים שנה. היה נראה שהם קצת מתרשמים, אבל מה שבאמת עבד היה להראות להם איך מנת ילדים בגלידריית הבוטיק החביבה עליהם או חפיסה מהקלפים שהם אוספים כלאחר יד עולה יותר ממה שמרוויח אדם בוגר ליום עבודה לא רחוק מכאן.

אני מקווה שהצלחתי להאיר את עיניהם ולו במעט, אבל בסוף - כמה עצוב ואנושי - יש הרבה יותר משמעות למנת הגלידה (או הנעליים החדשות) של זה שיושב לידך בכיתה מאשר לילד הסורי או ההודי.

אז כשמדברים על ילדים רעבים בישראל, פחות חשוב שהם לא רעבים למוות מאשר שהם הרבה יותר רעבים למה שלילדים אחרים יש.

לכן, הדבר שהכי מפחיד בדוחות העוני, אם אתם שואלים אותי, זו העלייה במה שנקרא "תחושת העוני" בישראל. יותר ויותר ישראלים מרגישים שהם עניים או על סף העוני, הם וילדיהם: לפי הסקר של לתת, 29% מהציבור דיווח כי מצבו הכלכלי הורע ביחס לשנה שעברה. 48% מהציבור חושש כי הוא ומשפחתו יידרדרו למצוקה כלכלית בשנה הקרובה, בהשוואה ל-34% בשנה שעברה. מספרים קשים. ולהרגיש עני גם אם אתה לא עני אבסולוטית זה הרבה יותר נורא מלהיות עני אבסולוטית ולא להרגיש ככה.

במצב של תחושת עוני קשה לפתח שאיפות ותקווה וחלומות וקשר למקום, והמחשבה על מאות אלפי ילדים כאלה צריכה לדכא כל אחת ואחד מאיתנו עד עפר. ואחרי הדיכאון היא צריכה לדרבן אותנו לפתור את זה. ומהר. זה יותר חשוב מכל שאר הדברים.

ג.מצד שני, יש דבר אחד מהותי שלא נמצא בדוחות העוני, לא של הביטוח הלאומי ולא של ארגון לתת - וזה ההון השחור. אף אחד לא יודע כמה בדיוק הון שחור יש בישראל, אבל הוא איפשהו בין 10% ל-20% מהתוצר, או כמעט מאתיים מיליארד שקלים בשנה.

מה זה אומר? ראשית, זה אומר את המובן מאליו: שיש פחות עניים ממה שאומרים לנו, או שהעניים הם פחות עניים ממה שמספרים לנו. מאחר שסביר להניח שחלק גדול, או לכל הפחות מסוים, מאותם מאתיים מיליארד נמצאים אצל משפחות עם ילדים, הרי שאולי המצב שלהם פחות איום. אבל הוא עדיין די נורא.

אבל הדבר הבאמת חשוב שזה אומר, בעיניי, הוא כזה: על-פי הדוח של הביטוח הלאומי בישראל כ-182 אלף קשישים עניים. לפי הדוח של לתת, כ-250 אלף. תבחרו אחד מהמספרים האלה ותבהו בו.

בהתחשב במה שנאמר קודם על ההון השחור, עוני של קשישים זה יותר גרוע מעוני של ילדים מהטעם הפשוט וההגיוני (לפחות לפי ההיגיון שלי) שקשישים פחות עובדים ומרוויחים כסף שחור מהורים צעירים לילדים. אם כבר, להפך - סביר להניח שהם יותר מוציאים שחור ממכניסים שחור. ולכן הם האוכלוסייה הבאמת ענייה בישראל. וזו שעוניה אמור להטריד אותנו יותר מכול.

ד.שני דוחות העוני מעידים על מצבם הקשה של הקשישים העניים; קצבאות שלא מספקות, ויתור על תרופות, סיעוד וטיפולים שונים ובעיקר תחושת בדידות והשפלה ארוכה, אפלה ומתמשכת.

אותה "תחושת עוני" שדובר בה קודם, רק הולכת ומתעצמת נוכח מצב הקשישים העניים. הרי מה אמור לחשוב אזרח עם משכורת ממוצעת או קצת למעלה מהממוצע נוכח האפשרות שגם הוא יישכח לעת זקנה. כשאותו אזרח קורא את עיתוני הכלכלה ורואה מה הולך לקרות לפנסיה שלו עת יתבגר, הולכת תחושת העוני והמצוקה ומתגברת.

אם כדי לפתור את העוני בכלל האוכלוסייה צריך לנקוט שלל צעדים מורכבים וארוכי טווח, לא לפני שמתווכחים עליהם ארוכות - הקצבאות לדוגמה: יש טיעונים ממש משכנעים גם לכך שקצבאות מצמצמות את העוני וגם לכך שלא. אותו הדבר בנוגע לשלל תוכניות אחרות כמו מס הכנסה שלילי או עידוד יציאה לעבודה - הרי שבעניין הקשישים העניים אין הרבה ויכוח, לא? פה פשוט צריך לשפוך כסף. לכבות את הבעירה במזומנים. כן. והרבה. תרופות, סיעוד, בתי אבות, מטפלים, קצבאות - הכול. ועכשיו. ובנדיבות. בלי ועדות משפילות וקריטריונים לא ברורים.

אזרח ישראלי חייב לדעת שהמדינה שלו לא תפקיר אותו לעת זקנה. זה כל-כך הבסיס של הבסיס של יחסי אמון. אסור, פשוט אסור, לראות קשיש מקבץ נדבות, אוסף מפחים, חוסך על תרופות, מוזנח, נרקב לבדו, מפחד.

כן. הכול חשוב, הכול מאוד-מאוד חשוב, אבל זה חשוב יותר. בכל פעם שהמדינה שוכחת קשיש, היא שוכחת עוד שלושה קדם-קשישים, וכולנו קדם-קשישים, שרואים אותו, רואים ומבינים שביום שהם יצטרכו את המדינה שלהם, ולו כמוצא אחרון - היא לא תהיה שם בשבילם, היא תפנה את מבטה. מי ירצה להאמין למדינה כזאת?

לפני הכול, חייבים לפתור את בעיית הקשישים העניים. זה המינימום המוסרי.