מופע אימים ספורטיבי

בני הבכור התחיל לשחק כדורגל בכיתה ג' לשמחת אביו, שכילד הלך לכל המשחקים של הכח רמת גן עם אבא שלו. מודה, אני שמחתי פחות, אבל התייצבתי כמו שעון בשבתות בבוקר לצפות בפלא המשפחתי מנסה לעצור כדורים בשער.

במהלך השנים שחלפו כמעט התרגלתי לקללות הדדיות של הורים מהקבוצות היריבות ובתוך הקבוצות עצמן, לנאצות לכיוון השופט ועלבונות למאמן, כי כל אלה באים קומפלט יחד עם הפיצוחים והיריקות, בחבילת החוויה הספורטיבית הישראלית, חוויה מכוערת מאוד שמתחילה בקבוצות הילדים.

לפני שנתיים, כשהאלימות "הסטנדרטית" לכאורה, שעוברת על-יד קברניטי המדינה והעסקנים כמו יתוש טורדני, הפכה לאירוע פלילי שהתרחש לעיני הילדים, אני עם הכדורגל גמרתי. אז גם הבנתי לעומק איך הגענו למופעי האימים שהתרחשו בשבוע האחרון בתוך ומחוץ לאיצטדיונים.

זה היה במשחק סטנדרטי של נערים, בהשתתפות אחת הקבוצות הגדולות והמפוארות בארץ, שהתקיים בשבת באזור המרכז. במהלך המשחק אחד הילדים שם רגל לילד אחר, מה שהביא לשטף קללות של אבי הנפגע הנסער לעבר הקבוצה השנייה, על פי הסטנדרט הנהוג, וגרר מייד קללות מהצד השני, שהתפתחו לתגרה, שהסתיימה בהטלת בלוק לתוך המגרש.

בשלב הזה הלכו כמה אבות מקבוצת העלית לאחת המכוניות החונות, שלפו ממנו שוקר חשמלי, אחד מהם הצמיד אותו לגופו של אבי הנפגע, שנפל על הרצפה מעולף, לעיני הקהל, שכלל גם ילדים קטנים.

זה היה רק הפרומו. מישהו הזעיק משטרה ובעלי השוקר תפס רץ אתו לכיוון השחקנים שבדיוק ירדו מהמגרש, דחף אותו לאחד התיקים, נתן מבט חודר במאמן שהבין מייד את הרמז, הכניס את בני ה13 - 14 לחדר ונעל את הדלת. הילדים, שהיו בהלם מהסיטואציה, שמרו על שתיקה. השוטרים, שלא מצאו את הראיה המפלילה, כתבו דו"ח, נכנסו לניידת ונסעו משם.

האירוע הפך לשיחת היום והגיע לאוזני הנהלת הקבוצה המאוד מכובדת. במקום לערוך שיחת בירור ולהראות לאב האלים, לבנו ולמאמן המשת"פ את הדלת החוצה, העדיפו שם לטייח את האירוע,  וכצ'ופר על מעשהו האמיץ, מינו את המאמן לסקאוט של קבוצות הילדים והנוער.

מוסר השכל והמשנה חינוכית שספגו הילדים באותה שבת, מעבירים בכל הורה צמרמורת. המחריד הוא שאירועים כמו זה מתרחשים במגרשי קבוצות הילדים ונוער בתדירות גבוהה מדי, אבל עוברים מתחת לראדאר. ואז כולנו מזועזעים כשחבורת אוהדי הפועל ת"א מתנפלת במגרש חניה על מכונית של אוהד בית"ר ומפוצצת אותה ואותו במכות פטיש, או שאוהדי מכבי ת"א ואוהדי הפועל ת"א מעורבים בתגרה המונית זבת דם.

הבעיה היא שזו הנורמה. את זה סופגים הילדים שלנו בגיל צעיר ועם המורשת האלימה הזאת ממשיכים לחיות משבת לשבת. היוצא מהכלל זה כדורגל הוגן, תרבותי, וספורטיבי.

אחרי אירוע השוקר כף רגלי לא דרכה במגרש כדורגל. ככל הנראה, אם זה יקרה זה יהיה רק במגרשים בחו"ל. לפני חצי שנה, בגיל 16 וחצי, הבן שלי החליט לפרוש. יש שיגידו שלא היה מספיק מוכשר ולא יכול היה להגיע רחוק. יכול להיות וממש לא אכפת לי. לשמחתי, למרות אהבת המשחק, גם הוא השכיל להבין שמהביוב הזה לא יכולים לצמוח דברים טובים.