מה קורה למעמד הבינוני

יסוריו של המעמד הבינוני שזורים כחוט השני בתולדות הזמן המודרני. תקוותיו ואכזבותיו, העזותיו ופחדיו, התקדמויותיו ונסיגותיו מפרנסות כמעט כל שינוי היסטורי.

מעשה בגרמני בא בימים, משכיל וחרוץ, שחסך מאה אלף מארק. בתחילת המאה ה-20, זה היה סכום ניכר, שעמד לממן את זקנתו.

ערב מלחמת העולם הראשונה, המארק נסחר בשער של 4.2 לדולר. בסוף המלחמה עמד שער הדולר על 14 מארק. בסוף 1920 הוא עמד על 65 מארק. בינואר 1922 הוא הגיע עד 17,972 מארק.

ואו אז היכתה האינפלציה במלוא טירופה. בנובמבר 1923 דולר נסחר ב-44.2 מיליארד מארק. מאה אלף מארק הספיקו לכרטיס ברכבת התחתית של ברלין. הגרמני הקשיש של סיפורנו משך את חסכונותיו, קנה כרטיס, נסע סביב העיר, חזר אל דירתו, נעל אותה, ומת ברעב (המעשה הזה מופיע בספרו החדש של אייאן קרשו, Ian Kershaw, על אירופה בין 1914 ל-1949, ששמו באנגלית "To Hell and Back").

מה עוללה האינפלציה למעמד הבינוני הגרמני? היא מחקה את חסכונותיו בן-לילה, היא השפילה אותו, היא הרסה את ביטחונו העצמי, היא הגדילה את טינותיו, היא החלישה את יכולתו לעמוד בפיתויים פוליטיים. המשבר הבא, כמעט עשר שנים אחר-כך, השליך את המעמד הבינוני לזרועות היטלר.

מצפן פוליטי

מעמד בינוני מבוהל לא חדל מאז להבהיל את הצופים ואת הידעונים. תרעומתו של המעמד הבינוני, היא כשלעצמה, אינה מספיקה בכל המשוואות האלקטורליות.

בהודו, שממנה נכתבת הרשימה הזו, 68% של האוכלוסייה עדיין מתגוררים בכפרים, ומתקיימים סמוך מאוד אל קו העוני או מתחת לו; שיעורים דומים אפשר למצוא בפקיסטן ובבנגלדש; ושיעורים נמוכים במקצת בשתי הארצות החקלאיות ביותר במזרח התיכון, מצרים - 57%, ותימן - 66%.

בסין, קצת פחות מחצי האוכלוסייה מתגוררים בכפרים, אך יש סימנים שהמספרים האלה עומדים לגדול, בהשפעת ההאטה הכלכלית והתמעטות מקומות עבודה בערים (http://tinyurl.com/wb-rural).

אבל אולי מוטב להציע הגדרה רחבה של מעמד-הביניים, ולכלול בה לא רק את אלה השייכים אליו כלכלית, אלא גם את אלה הרואים את עצמם מועמדים טבעיים להיכלל בו, או מתדפקים על שעריו. התקדמותם אליו, או שיעור התרחקותם ממנו, היא מצפן פוליטי מן המעלה הראשונה.

"מתרוקן מתוכנו"

מה שמביא אותנו אל ממצאי מרכז המחקר האמריקאי פיו (Pew), שהתפרסמו לפני שבוע. המעמד הבינוני בארה"ב מתכווץ, או "מתרוקן מתוכנו". בסוף שנות ה-60, כאשר הסתיימה והלכה הגאות הכלכלית הגדולה שלאחר מלחמת העולם השנייה, 61% של האוכלוסייה היו שייכים למעמד הבינוני. חצי מאה אחר-כך, חלקו של המעמד הזה קטן מ-50% (את תקציר המחקר אפשר למצוא ברשת, http://tinyurl.com/pew-middle).

ההתכווצות אינה תוצאה בלבדית של חדשות רעות. אמנם יש באמריקה עכשיו יותר עניים ממה שהיו אז, אבל יש בה גם יותר אמידים, או בעלי יכולת. המחקר מצא, שחמישית האוכלוסייה משתכרים 125 אלף דולר בשנה ויותר. זה השיעור הגדול ביותר מאז ומעולם - לפחות מאז שסוציולוגים ופספולוגים (חוקרי דפוסי הצבעה) התחילו לסווג.

אי-השקט של המעמד הבינוני ניכר בפוליטיקה האמריקאית מאז שנות ה-80. פרדוקסלית, או אולי לא, התקוממות של מעוטי הכנסות העלתה את הימין הרפובליקני לשלטון לפני 35 שנה. אמנם נשיאות רונלד רייגן היטיבה במיוחד עם גבוהי הכנסות, אבל התקיים בה הכלל רב-השנים "הגאות מרימה את כל הסירות". המעמד הבינוני אסיר התודה העניק לרייגן את הניצחון הגדול ביותר של נשיא כלשהו ב-1984, והאריכה את נוכחות הרפובליקנים בבית הלבן עד 1992 - התקופה הארוכה ביותר של שלטון רפובליקני רצוף זה 60 שנה. את הרצף הקודם סיים השפל הגדול של שנות ה-30. את הרצף של רייגן וג'ורג' בוש האב סיים המיתון החריף ביותר זה 50 שנה.

"מעמד הביניים הנשכח"

במרכז מסע הבחירות עטור הנצחון שלו ב-1992, ביל קלינטון העמיד את הססמה "מלחמה לטובת מעמד הביניים הנשכח". הוא הבטיח לקצץ את מסי הבינוניים, להגדיל את מצאי המשכנאות לדיור, לשפר את החינוך בבתי הספר הממלכתיים, לחוקק ביטוח בריאות כללי.

הוא לא עמד אלא בחלק קטן של הבטחותיו, לא תמיד באשמתו. אבל הגאות הכלכלית של שנות נשיאותו, הארוכה ביותר מאז ומעולם, עשתה מה שעשתה גאות רייגן: הרימה את כל הסירות. ממשלו היה פופולרי במידה כזאת, שסגנו אל גור כמעט ניצח בבחירות של 2000.

עוד לפני הבחירות ההן, כלכלת ארה"ב נכנסה אל מיתון. היא נחלצה ממנו בזכות שערי ריבית נמוכים עד גיחוך, שהזינו את בועת השיכון של תחילת האלף. התפקעותה, בין 2007 ל-2008, הכניסה את העולם כולו אל מה שכלכלנים מכנים "המיתון הגדול". תוצאותיו החברתיות והפוליטיות של המיתון הזה עדיין לא התחוורו במלואן.

יוון היא התוצאה המפורסמת ביותר של השבר הגדול. ביום א' נראה מה יקרה בבחירות בספרד, שהמיתון הגדול העניש בחומרה מיוחדת. בצרפת עתה זה ראינו מפלגת ימין קיצוני מעפילה אל המקום השני בטבלה מכוח צירוף של נסיבות, שלפגיעת המיתון יש בה מקום מרכזי (ראו את רשימתי במגזין G היום).

התרעומת והפחד

כמובן, הדרמה האלקטורלית בארה"ב קשורה בטבורה במשבר המעמד הבינוני. זה ההסבר המוסכם כמעט אוניברסלית לעלייתו, עלייתו ועלייתו של דונלד טראמפ. שלושת הסקרים הבולטים האחרונים העניקו לו 35%-41% בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית, בהפרש של עד 27% ממתחרהו הקרוב ביותר.

שטות תהיה להניח שהמקדימות הוכרעו לטובת טראמפ, חודש וחצי לפני סיבוב ההצבעה הראשון. אבל כבר ראינו דינמיקה ברורה: הדברים המזעזעים ביותר שאומר טראמפ מגדילים את תנופתו, פעם אחר פעם אחר פעם. גם מתחרהו הקרוב ביותר שואב את כוחו מתרעומת ומפחד. אלה שהיו צריכים להיות מועמדים טבעיים, שלושה מושלי מדינות מנוסים ומוצלחים למדי, מזדנבים על גבול הטעות הסטטיסטית.

אין כל קושי לנחש את הרטוריקה של מערכת הבחירות המקדימות בחודשים הבאים; ואחריה, בסתיו, בשלב הגמר. המעמד הבינוני יעמוד במרכז תשומת הלב, יניב את ההבטחות המפליגות ביותר ואת ההאשמות ההדדיות השערורייתיות ביותר. זה קרה בכל סיבוב בחירות בזמננו.

בבחירות הממשמשות ובאות זה יהיה קרב חריף במיוחד, מפני שרק ניצחון מסיבי בין הבינוניים הלבנים יוכל להושיב רפובליקן לבית הלבן. המיעוטים יצביעו בעד הדמוקרטים, בייחוד אם דונלד טראמפ או טד קרוז יהיו מועמדי המפלגה לנשיאות.

שבע שנות הדגירה

טראמפ עשה עד כה חיל מיוחד בפנייה בסיסית וכוחנית אל פחדי המעמד הבינוני. טראמפ כמובן אינו היטלר, ואמריקה אינה גרמניה של 1932, אבל מעניין שהתפרצותו אל פני השטח מתרחשת שבע שנים לאחר המיתון הגדול. היטלר לא יצא נשכר מייד מן האינפלציה הגדולה של 1923. מפלגתו הייתה שולית לחלוטין עד הבחירות של 1930. אז היא הגדילה את כוחה, בן-לילה, מ-2.6% ל-18%. בבחירות הבאות, ב-1932, גדל כוחה עד 37%.

כמובן, בין 1923 ל-1932 התרחש השפל הכלכלי הגדול, והוא היה הסיבה המיידית לעליית היטלר. אבל הטראומה של האינפלציה דבקה בדור שלם של גרמנים, והחישה את התמוטטות האמון שלהם במוסדות הפוליטיים והחברתיים.

מדוע תופעת טראמפ מתרחשת רק עכשיו, ולא התרחשה מייד לאחר 2008? ובכן, משהו ממין טראמפ דווקא התרחש, וקיבל ביטוי בפנייה החדה ימינה בבחירות לקונגרס של 2010. זו הייתה "מסיבת התה", שהפיחה אי-אמון פופוליסטי בכל המוסדות הפוליטיים. טד קרוז ומארקו רוביו, שני המתחרים העיקריים של טראמפ בבחירות המקדימות, הם שליחי מסיבת התה.

טראמפ עצמו ניסה את כוחו בפוליטיקה האלקטורלית לפני ארבע שנים, אבל חוץ מפטפוט על תעודת הלידה ה"מפוברקת" של הנשיא אובמה, הוא לא עשה רושם, ונעלם כלעומת שבא.

אולי הבשלה פוליטית של טראומות קיבוציות מצריכה כמה שנות דגירה. המהפך של 1977 בישראל התרחש שלוש שנים וחצי לאחר יום הכיפורים; והמהפך של 1992 התרחש עשר שנים לאחר הטראומה של לבנון ושבע שנים לאחר שאינפלציה הרסה את השקל (והצריכה את החלפתו ב"שקל חדש").

העשירים שוב מנסים לרמות

השבוע, למרבה החשיבות, הסתיימה רשמית תקופת הכסף הזול באמריקה. הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי, החליט סוף סוף להעלות את הריבית קצרת-המועד.

זו העלאה קטנה, והריבית עדיין נמוכה בכל קנה-מידה היסטורי. אבל איש אינו יודע אל-נכון את השפעת המהלך. הערכות מדברות זה זמן על האטה של התעשייה האמריקאית, ואפילו העלאה קטנה של הריבית עלולה לדחוף אותה אל מיתון.

זה סיכוי המספיק להניב פחד. שערי ריבית תמיד הועילו למועמדי אופוזיציה. כאשר יש אי-אמון במערכת, אין קושי לטעון שהעשירים שוב מנסים לרמות את העניים. למרבה הגיחוך, הטענה הזו אינה בוקעת הפעם מגרונו של נווד וינאי מובטל אלא מפיו של מיליארדר נדל"ן.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny