מה הקשר בין גז למרשמלו?

אנחנו מבטיחים שזו הפעם האחרונה שאנחנו כותבים על מתווה הגז, שנחתם אתמול (ה') על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו ובהמשך כנראה יגיע לבג"ץ. זו הפעם האחרונה שאנחנו נותנים יד לניפוח התקשורתי חסר הפרופורציה של נושא אמנם חשוב, אבל לא עד כדי כך חשוב שיצדיק את המהומה הגדולה סביבו, כי יש נושאים כלכליים חשובים פי כמה שהשלכותיהם הרבה יותר משמעותיות מבחינת האזרח הישראלי.

זו הפעם האחרונה שאנחנו הופכים את עצמנו ל"מושחתים" לכאורה, שכותבים דברי "טינופת" לכאורה, לכאלו שמשרתים אינטרסים זרים לכאורה ובוגדים באינטרס הציבורי, לחסרי חוט שדרה, חסרי יושרה וחסרי מקצועיות, שמדבררים את המונופול, ש"מדברים נובל-ית" או "מדברים תשובה-ית" ומקבלים כסף או טובות הנאה אחרות, מעל לשולחן, מתחת לשולחן, כדי לכתוב את מה שאנחנו לא מאמינים בו לכאורה.

לפני יותר משבוע יצא לנו להכיר עוד איש אנרגיה ותיק, איש בעל ניסיון של עשרות שנים בשוק הגז, איש שעבד ועובד, בין היתר, בשוק הבינלאומי. איש שהידע שלו על גז, שוקי גז, שחקנים ומחירים הוא עשרות מונים מזה שלנו, ואנחנו מניחים גם מזה של כל עיתונאי אחר שעסק ויעסוק בענייני הגז. הייתה לנו שיחה מרתקת על השיח התקשורתי בישראל סביב הנושא ועל כמה וכמה נושאים שעלו בדיון הנוקב על רישיונות נפט וגז, תחרות אפשרית, צינורות נוספים.

החלטנו להביא את תוכן השיחה הזאת לכאן ולחלק אותה לפי הנושאים העיקריים שעמדו בליבת הוויכוח על המתווה. אותו אדם בחר בסופו של דבר להישאר בעילום שם, ואף שאנחנו מודעים לכך שזה עשוי להוסיף עוד קיסם למדורת החשדנות, אנחנו יכולים להבינו, על רקע ההבחנה שנוצרה בין טובים לרעים בכל סיפור המתווה. ובכל זאת, הניתוח שלו חשוב מכדי שיישאר רק בינינו. החלטנו להביאו ולו רק כדי לשכנע סופית את כל אלו ששוכנעו כבר מזמן שקיבלנו מיליון דולר מיצחק תשובה וחברת נובל כדי לשרת את האינטרסים שלהם.

לא קיבלנו, לא נקבל, דבר וחצי דבר, לא כסף ולא שווה כסף. כנראה בחרנו במקצוע כפוי טובה שהפך אותנו בחינם למושחתים במסע של דה-לגיטימציה.

מהו מבחן המרשמלו?

פרופסור וולטר מישל הניח מרשמלו לפני ילדים ואמר להם שהם יכולים לאכול אותו כשהוא ייצא מהחדר. אבל אם הם יתאפקו 20 דקות, הוא ייתן להם עוד מרשמלו. הוא מצא שכשליש מהילדים אכלו מיד את הממתק, שליש המתינו לשובו כדי לקבל עוד מרשמלו והיתר ניסו להתאפק ונשברו בשלב כלשהו. 14 שנים מאוחר יותר, כאשר הנבדקים סיימו את לימודיהם, חזר אליהם מישל כדי לבדוק את המתאם בין תוצאות הניסוי והצלחה בחיים. אלה שהמתינו למרשמלו הנוסף היו באופן כללי חברותיים יותר, אסרטיביים יותר והצליחו יותר בלימודים.

רישיונות חינם - לא רעיון כל כך גרוע

"מדינות בעולם נהנות מהכנסות הנפט והגז שלהן דרך 5 קטגוריות: מענקי חתימה ודמי רישוי (שמשולמים עם קבלת זכויות לנפט), תמלוגים (שמשולמים מהכנסה ברוטו מיד בתחילת ההפקה), רנטה מבוססת רווחים (שמשולמת בהתבסס על הרווחים, כמו בונוסים מבוססי רווחים, מסי חברות, מסי ששינסקי בישראל ואחרים), תשלומי העברה (carry, כאשר חברת נפט בינלאומית או עצמאית היא בשותפות עם חברת נפט לאומית, NOC, ומשלמת את חלקה של החברה הלאומית בעלויות), ומסים מיוחדים (למשל דרישות מחברות נפט וגז לרכש מקומי, אחריות תאגידית חברתית וכו'). כל הקטגוריות הללו יחד הן מה שנקרא "הנתח הממשלתי" (Government Take, GT). רק כדוגמה, בממוצע, תמלוגים הם כ-15% מהנתח של הממשלה מכל הכנסות הנפט והגז והרנטה מבוססת הרווחים היא כ-75% מה-GT.

"ההבדל העיקרי בין הקטגוריות הללו הוא במועד התשלום - מראש או בדיעבד. לדוגמה, תשלום מענק חתימה מבוצע עם קבלת הרישיון, ולכן הוא נעשה מראש, ואילו תשלומים מבוססי רווחים, בייחוד אלו המבוססים על מדרג יורד של רווחים, הם בדיעבד.

"אם נוציא מהתמונה את ארה"ב, שהיא מקרה מיוחד מאוד בהיבטים רבים, המדינות הפחות מפותחות, עם חוקים פחות יציבים וצורך גדול יותר להשביע את רצון ההמונים, נוטות לדרוש כסף מראש כאחד התנאים העיקריים להענקת הרישיון. השיטה הזאת נוטה לפגוע בשיקול המקצועי של הענקת רישיון למפעילה הטובה ביותר הזמינה, והכסף שמשולם מראש אינו נכלל בתקציב החיפושים. אבל הנקודה העיקרית שצריך להבין היא שבממוצע, המדינות שיכולות לדחות את קבלת התשלומים לשלב מאוחר יותר מקבלות בדרך כלל נתח ממשלתי גדול יותר מהמדינות שמשיקולים של פופולריות נוטות לדרוש חלק גדול יותר מהכסף מראש.

"לכן, הענקת רישיונות בחינם אינה בהכרח רעיון כה גרוע, במיוחד לאור העובדה שכאשר התגלה מאגר תמר ישראל לא הייתה בדיוק אתר ציד מבוקש על ידי חברות הנפט".

תיזהרו מסיפוקים מיידיים

"הגעתי לישראל לפגישות וכדי להשתתף בוועידת 'גלובס' לעסקים. הקשבתי גם לפאנל על מתווה הגז, שהפך לאובססיה מקומית מאז ביקרתי בישראל לפני שנה. שאלתי אנשים מהו מתווה הגז ודי הופתעתי מהתגובות הקיצוניות שהוא עורר. בתוך שניות אנשים אמרו לי שמה שקורה הוא שוד מוחלט של משאבי הגז הטבעי של ישראל על ידי טייקונים רשעים, שנכנסו למיטה עם הממשלה ועם פקידים מושחתים שמחפשים להשיג לעצמם עבודה בחברות הגז, והצליחו להכתיב מחירי גז מופקעים שגזלו מהאזרחים את הסיכוי הייחודי להפחית את יוקר המחיה שלהם.

"אלו שתמכו במתווה אמרו לי שאם השוללים אותו רק יזוזו הצדה, הגז יכניס מאות מיליארדי דולרים לקופות המדינה ויאפשר "שלום עכשיו" באמצעות המכירה שלו צפונה (לטורקיה), מזרחה (ירדן, הפלסטינים) ודרומה (מצרים).

"היו גם כמה שרגשותיהם היו פחות קיצוניים. הם אמרו שהמתווה הוא "הרע במיעוטו", צורך שהושג בפשרה בדיונים בין הרשויות לחברות הגז, והוא עדיף על קיפאון, בוררות בינלאומית והותרת הגז במעמקי הים.

"לא קיבלתי מידע של ממש על תוכן המתווה עצמו, ואחרי חקירה קצרה אנשים הודו שהם יודעים עליו מעט מאוד. בכל זאת, הם שאלו אותי איך קרה שחברות קיבלו את הרישיונות בחינם, למה הממשלה לא כופה פיקוח על המחירים ולמה היא לא אימצה את הדוגמה של הולנד. אחר כך שמעתי חזור ושמוע שישראל תלויה ב'צינור פקאקט', מונח שלא הבנתי כי הוא לא מופיע בשום מילון אנגלי.

"התקשרתי לקולגה ישראלי, שהשיג לי תרגום לאנגלית של מתווה הגז. ישבתי וקראתי, ואחרי שעיכלתי את התוכן חשבתי מיד על מרשמלו. או ליתר דיוק, על 'מבחן המרשמלו' שערך פרופסור וולטר מישל באוניברסיטת סטנפורד בשנות ה-60, כדי לקבוע אם היכולת למנוע סיפוק מיידי מילדים הופכת אותם למבוגרים מצליחים יותר (הסבר בסוף).

"איך זה קשור למתווה ולגז? פשוט מאוד: נראה לי שאנשים בישראל רוצים סיפוק מיידי מגילויי הגז והם לא מבינים שזה כרוך בדרך כלל ביתרונות פחותים ובהשלכות לא צפויות בכל חוליה בשרשרת: מאופן חלוקת הרישיונות (מספר הרישיונות שמקצים בפעם אחת), דרך מהירות שאיבת הגז מהמאגרים ומחיר השוק ועד האופן שבו משתמשים בהכנסות מהגז. כמעט בכל אחת מהחוליות הללו סיפוק מהיר בא על חשבון תועלת אופטימלית".

התקווה לתחרות היא אשליה

"שוקי גז מחייבים דרגה גבוהה מאוד של מומחיות ומקצועיות, כולל הבנת המגמות העולמיות והיכולת לבצע לעתים קרובות השקעות הון אדירות בידיעה שייתכן שיעברו שנים לפני שההשקעה הזו תוחזר בסביבה של סיכונים גבוהים. כשאני מדבר על סיכונים גבוהים, אני לא מתייחס לסיכוני החיפוש, שהעלויות שלו זניחות בהשוואה לעלויות פיתוח המאגרים. עלויות החיפוש הן בערך 5% מסך העלויות, ואילו השקעות ההון בפיתוח (כולל ההוצאה התפעולית) הן 25% מסך העלויות (כלל האצבע הוא שמתוך 100 דולר של הכנסות, 5 דולר הולכים לחיפוש, 25 דולר הולכים לפיתוח, 50 דולר הולכים למסים ו-20 דולר הם רווחים). לכן הסיכונים שמעל פני הקרקע הם גם מורכבים יותר וגם גדולים יותר מהסיכונים שמתחת לפני הקרקע, כלומר הסיכונים הגיאולוגיים.

"רק לקומץ חברות יש המומחיות הטכנולוגית והמסחרית לחבר צינור גז במים עמוקים ולבנות מתקן לניזול גז, והידע כיצד לטפל ולהפחית את סיכוני חוזי מכירת הגז בעולם. בין אותו קומץ חברות, אף אחד לא יודע כמה חברות יסכימו לבוא לעבוד בישראל. מאלה שיסכימו, אם נוציא מכלל חשבון חברות כמו וודסייד ובריטיש גז שבאו ועזבו, ואת גזפרום (רוסיה) ופטרובראז (ברזיל) ודומותיהן בגלל האג'נדה ה פוליטית ושערוריות השחיתות האדירות שהן שקועות בהן, נישאר עם קומץ חברות קטן עוד יותר.

"כעת, בואו נכניס את התחרות להקשר הנכון שלה: 28 מדינות האיחוד האירופי, שב-2014 צרכו סל של 462 מיליון BCM, קנו כ-55% מהסך הזה משתי חברות בלבד - גזפרום וסטטאויל. בישראל, שיש בה רק צרכן עוגן אחד, חברת החשמל, התקווה לתחרות היא אשליה וזו אינה מטרה שצריך אפילו לחתור אליה, לפחות לא ברמת החיפוש והקידוחים. ישראל היא שוק קטן מאוד לגז ולחשמל, ומודל התחרות כנראה לא יניב שום יתרונות בהשוואה לגישה הנוכחית".

פיקוח לא תמיד מוביל לתוצאה הרצויה

זהו נושא מורכב וכל רגולטור יתקשה לגבש את הנוסחה הנכונה. חוזי גז כוללים כמה מחירים שונים (מחירים רגילים, מחיר גז שמסופק מעל הכמות השנתית, מחירי גז למשלוחים קטנים, האחוז ממה שצריך להיות במשלוח וכו').

"פיקוח על מחירים מוביל בדרך כלל למחירים גבוהים מדי, מפני שהוא יכול לתמרץ את חברות הגז 'לצפות בזהב' את הוצאות הפיתוח שלהן (כלומר לנפח את העלויות), או למחירים נמוכים מדי, שמובילים בתורם לצריכת יתר של גז (מחירים נמוכים מעודדים בזבוז ותעשיות זוללות גז באופן שאינו בר קיימא). מה שקרה במדינות רבות, ואולי בכל המדינות שבהן המחירים היו נמוכים מדי, הוא שהיתרות שלהן הידלדלו בקצב מהיר מדי, ולעתים קרובות היתרות בוזבזו על צרכים שאינם קשורים לאנרגיה אלא על סחורות שאפשר לקנות בשוק העולמי. בסופו של דבר הן נאלצו להתחיל לייבא גז טבעי נוזלי יקר (LNG) או להעלות את המחיר המשולם למפיקים המקומיים. זה קרה במצרים, בהודו, באינדונזיה ובמלזיה, ואלה רק דוגמאות. רק החודש, הודו, שהמחירים בה נעים סביב 4.24 דולרים ליחידה, ניצבת מול גירעון של 22 מיליארד יחידות וצריכה להעלות את המחיר ל-5.4 דולרים ליחידה לפרויקטים הקלים יותר, 7 דולרים לפרויקטים של המים העמוקים, בידיעה שהפרויקטים של המים העמוקים מאוד יצטרכו מחיר של 10 דולרים כדי להיות כלכליים.

"סוכנות האנרגיה הבינלאומית הזהירה בבירור ש'מחירי גז מקומיים נמוכים אינם מעודדים לא יעילות אנרגטית בצד הביקוש ולא חיפושים והפקה בצד ההיצע'. מה שבטוח הוא שהם לא מקדמים תחרות, מפני שמחירים נמוכים הם הבעיה הגדולה ביותר שחברות הנפט והגז הבינלאומיות יימנעו ממנה, ולא יגיעו וישקיעו במדינות שאוכפות הגבלות כאלה.

"ושוב, הטעם הדביק של המרשמלו עולה בפי כשאני שומע שאנשים צועקים ברחובות שהם רוצים מחירים של בערך 3 דולרים ליחידה.

"אחרי שקראתי את המתווה, אני מבין שכללי הרגולציה החדשים אינם משנים אף לא אחד מהמחירים שנחתמו עד כה בישראל, אבל גם הרגשתי שלא נכון לקבוע שהמחירים שהושגו בישראל הם מופקעים. הנה העובדות:

"חברת החשמל ותמר חתמו ב-2012 על מחיר של 5.04 דולרים ליחידה כאשר המחירים באסיה היו מעל 15 דולר ובאירופה מעל 10 דולרים. לכן, בהשוואה למדינות רבות, עד שמחירי הנפט בעולם קרסו ב-12 החודשים האחרונים, לישראל הייתה עסקה טובה מאוד על מחירי הגז.

"שני בתי הזיקוק בישראל ביקשו להצמיד את המחיר שלהן לנפט. הסיבה לבקשה זו היא שהם מוכרים נפט והם רוצים שחומר הגלם שלהם (גז) יהיה קשור למוצר הסופי שלהם (מוצרי נפט). המוכרים הסכימו לכך, ומפני שמחירי הנפט בעולם ירדו מאז חתימת החוזים, מחירי הגז שמשלמות בזן ופז (שבבעלותה בית זיקוק באשדוד) כיום נמוכים יותר.

"IPP אלון תבור ביקשה להצמיד את מחיר הגז שלה למחיר החשמל. הסיבה לכך היא שחברה זו מוכרת חשמל ורצתה שחומר הגלם שלה ינוע עם המוצר הסופי שלה. מחירי החשמל בישראל ירדו מאז IPP חתמה על חוזי הגז, ולכן גם מחירי הגז שלה ירדו.

"לפי המתווה, לקוחות עתידיים יוכלו לבחור כל אחת מהנוסחאות בסעיפים 1-3 (תלוי בסוג הלקוח) בתוספת נוסחה רביעית, שמתבססת על מחיר היצוא ונוסחה שתושג במכירות עתידיות, וכך תבטיח שהלקוח מקבל שוויון למחיר יצוא שמשקף מחיר תחרותי אמיתי.

"אם נחזור להולנד, זו דוגמה מושלמת לשוק שהתפתח במשך עשרות שנים כמונופול עם מחירים גבוהים מאוד שהיו צמודים למחיר הנפט, כדי להבטיח שלחברות הגז הבינלאומיות ולחברות המדינה המעורבות יהיו ההכנסות הנחוצות כדי להשקיע בפיתוח השוק ובבניית התשתית המורכבת הנחוצה. שוב, כמה ישראלים כאן רוצים לדלג מעל השלב ההכרחי הזה של פיתוח ולהגיע היישר לתחרות כדרך לארגן את השוק. אנא, הניחו לי לחזור על עצמי - תחרות לא תמיד מספקת את מה שרוצים, בייחוד כאשר ההשקעות הנחוצות הן לחיפושים, הן לפיתוח והפקה והן לתשתיות הן מסיביות יחסית לגודל השוק.

"הדבר שהפתיע אותי היה שלמרות כל הגז הזה מול החוף, מגזר החשמל בישראל מתבסס עדיין על קרוב ל-50% פחם. אני יודע שהפחם זול, אבל שוב עלה בראשי אותו מרשמלו: מי שחוסך כעת ישלם מאוחר יותר את המחיר בבריאות לקויה.

"לכן, מה שצריך להדאיג את הבוחרים בישראל יותר מאשר מחיר החוף של הגז הוא העובדה שיש עדיין תעשיות גדולות שאין להן גישה לרשת גז והן עדיין משלמות עלויות גבוהות יחסית על דלקים מזהמים. אף אחד גם לא מקדם את הרעיון של הסבת תחנות הכוח הפחמיות של חברת החשמל או את השימוש בגז לתחבורה, שיהיו לו יתרונות גדולים.

"לגבי ה"צינור פקקט", הבנתי בסופו של דבר שאנשים מתלוננים שכל הגז מגיע לישראל ממאגר תמר דרך צינור בקוטר 30 אינץ' והם חוששים גם מכך שהוא אינו מסוגל להזרים כמויות גדולות וגם מכך שקל לפגוע בו.

"הנה, כך יש לי משהו שאני יכול להתייחס אליו. ביטחון של אספקה. זהו כנראה הנושא החשוב ביותר למדינה שמתכננת את מדיניות האנרגיה שלה. הרבה יותר חשוב מהמחירים וקצת יותר חשוב מהנושאים הסביבתיים, בייחוד מבחינת ישראל, שהיא אי של כלכלת אנרגיה שמוקף בעיות. בדקתי את הנושא הזה והבנתי שכל הגז מגיע משדה גז אחד, באמצעות שני צינורות של 16 אינץ' במים עמוקים, לפלטפורמה אחת מעל המים וממנה אל "צינור הפקקט" הידוע לשמצה ודרכו לחוף. לפתע לא הבנתי למה כולם מתמקדים רק בקטע קטן אחד של הצינור.

"בואו נעבור אל מלומד אחר, הפעם ישראלי, ד"ר אלי גולדרט המנוח ותיאוריית המגבלות שלו. בתיאוריה הזו הוא מבחין בין שני מונחים - פקקים (צווארי בקבוק) וגורמי סיכון. בכל מערכת יש צוואר בקבוק. פקק כזה הוא כל דבר שמגביל את תפוקת הכסף של המערכת. במקרה שלנו זה יכול להיות הזמינות של הגז, הביקוש לגז בשוק, הבארות, הצינורות מהבארות לפלטפורמה, הפלטפורמה עצמה, הצינור מהפלטפורמה לחוף ואפילו היכולת לקלוט כמויות גדולות יותר של גז במערכת ההעברה על החוף. אחרי בדיקה מהירה מאוד, היה לי ברור שצוואר הבקבוק איננו ביכולת ההעברה של הצינור, אלא גם בבארות וגם במערכת ההעברה על החוף וביכולת של הצרכנים - חברות חשמל, תחבורה ותעשייה - לקלוט יותר גז.

"גורם הסיכון זה משהו אחר. לאורך כל שרשרת הגז, מהמאגר לצינורות ולפלטפורמות עד צרכן הקצה, יש הרבה אלמנטים שיכולים להשתבש, ואם משהו יקרה כל המערכת תושבת. לכך יכולות להיות השלכות הרסניות על מדינה שאין לה עוד מקורות אנרגיה עיקריים (פחם, נפט, גרעין, הידרו) ושוק החשמל שלה אינו מחובר לזה של מדינה אחרת לגיבוי.

"ניהול סיכונים במובן זה (כפי שהזכיר לי אברהם מורדוך, אחד המומחים המובילים לתיאוריית גולדרט) הוא השיטה שבה רושמים את כל הסיכונים האפשריים, את ההסתברות שלהם, את ההשלכות הצפויות אם הסיכון מתממש ואת הנסיבות שמגבילות את הסיכון.

"ברור לי שאנשים כאן הגיעו למסקנה שצוואר הבקבוק וגורם הסיכון מתמקדים שניהם באותו צינור של 30 אינץ'. ההערכה שלי, לעומת זאת, היא שהם מכרו את עצמם בחסר למעשה. צינור שני לא יבטל את העדר היכולת של כל המערכת ולא יהפוך את האספקה לבטוחה יותר. מה שנחוץ בבירור הוא לפחות עוד מאגר אחד עם כל המערכת הנפרדת של צינורות ופלטפורמות, ואפילו שלושה מאגרים, אם זה אפשרי.

"ייתכן שהמתווה יספק את האלמנט החשוב ביותר, ביטחון האספקה. אם הוא לא יעבוד ולוויתן יעוכב, ישראל תהיה במצב גרוע יותר מאשר בתקופה שבה אפילו לא חשבו על המתווה, בייחוד מפני שבזבזנו שנה יקרה בדיון מיותר בפוטנציה ואולי נתחרט על שפתחנו את שקית המרשמלו ואכלנו אותו!".

 מבחן המרשמלו / איור: גיל ג'יבלי