על הלפידים והסמוטריצ'ים

המסע נמשך. אם הלווייתו של יוסי שריד בשבוע שעבר סימלה במידת מה את תהליך קבורתו של השמאל בישראל, אזי קיפול דגל הלאום מעל במת הוועידה של "הארץ" בניו יורק השבוע היה המשכו של המסע הזה, מעין כיבוי אורות בשלבים שבסופו יישארו רק הספדים. יותר מהוויתור על הדגל נוכח דרישתו של בכיר ברשות הפלסטינית, היו אלה התגובות והתירוצים שהרגיזו במיוחד. אמרו שהדגל מלכתחילה לא אמור היה להיות שם, שכל העת התנוסס לו דגל ישראל בלובי, או הכי מוצלח: "לא צריך להתרגש מסמלים". ובכן, אחיי למחנה: עמים נוטים להתרגש מסמלים. אנשים מתרגשים מסמלים. אפילו סאא'ב עריקאת, כפי שכבר הבנתם, מתרגש מסמלים. הגיע הזמן שתתרגשו גם אתם.

לפיד והסמוטריצ'ים. במהלך מבצע "חומת מגן" בתחילת העשור הקודם התקבלה פקודת יום מאל"מ אביב כוכבי, אז מפקד חטיבת הצנחנים וכיום אלוף פיקוד הצפון, שלא לשבת או לישון על ספות ומיטות של פלסטינים בשכם - אלא על השטיחים שלהם בלבד. ישבנו אז באחת הקומות הגבוהות של בניין מגורים בשכונת רפידיה בשעה שדיירי הבניין כולו נדרשו להידחס בשתי דירות בקומה הראשונה, וחשבתי לעצמי בלי טיפה של ציניות: אנחנו אולי לא הצבא המוסרי בעולם, אבל אנחנו בטח החטיבה המוסרית בצה"ל. החבר'ה של גולני שכבו לפנינו על הספות והדיירים התלוננו על ביזה של בשמים ומכשירים אלקטרוניים, אז אנחנו נהיה טובים יותר. רק אחרי ימים ארוכים מגיעה ההבנה שהעסק הזה של הכיבוש, גם כשהוא הכרחי כפי שהיה בימים של חומת מגן, לא יכול להימדד בפרמטרים של מוסריות. לא לטוב ולא לרע. בטח לא כשפוצצנו את הבתים הלא נכונים כי אחד המפקדים התעקש על מופע אור-קולי באמצעות כמה מוקשי נ"ט במקום לבנת חבלה, לא כשהפכנו את "נוהל שכן" לנוהל שבוי, ולא כשמפקדים בגזרה העניקו "פרשנות מקלה" לפתיחה באש עד כדי אישור גורף כנגד כל תנועה חשודה שהתבררה לעתים כתנועה סטנדרטית - למשל של צלמי עיתונות תמימים. כל זה בא לתאר לכם עד כמה פופוליסטים הסמוטריצ'ים והתאום הסיאמי שלהם בעת האחרונה יאיר לפיד, כשהם תוקפים ומסיתים נגד "שוברים שתיקה" - ארגון שקל מאוד לשנוא אבל חשוב לכל דמוקרטיה שמעוניינת להציב בפניה מדי פעם מראה. נכון, את הכביסה המלוכלכת עדיף לעשות בבית, אבל הבית הזה אטם את האזניים והפך את הלוחמים האלה לבוגדים. לפחות בחו"ל יש מי שמקשיב להם.

מאחורי השיאנים. התקשורת המרכזית אוהבת לסקר את הקצוות, והיא עושה את זה גם עם דוח הממונה על השכר באוצר. מצד אחד השיאנים שמככבים בצמרת טבלאות השכר עם עשרות אלפי שקלים בחודש, ומנגד עובדי הקבלן שנותרים בתחתית. אלא שהסיפור האמיתי בדוח השכר שפורסם השבוע הוא דווקא הפערים בין הקצוות, שבהם כלואים רוב רובם של עובדי המגזר הציבורי. כשבוחנים אותם, מגלים כי 41% מהם השתכרו בממוצע 6,364 שקל ברוטו בחודש, שזה אפילו פחות מהשכר החציוני במשק. אם אתם נשים במגזר הציבורי, מצבכם גרוע עוד יותר. אף שהנשים בסקטור הזה מהוות 58% מהעובדים, השכר שלהן נותר הרבה מאחור. בחברות הממשלתיות, למשל, שכר הגברים עומד בממוצע על 21,758 שקל ברוטו בחודש, ואילו שכר הנשים שם עומד על 14,779 שקל ברוטו בחודש בלבד. בין מאה השיאנים יש 10 נשים בלבד, אבל אף אחת מהן לא התברגה בין 20 השיאנים הראשונים. הבעיה היא לא המספרים הגדולים, אלא הפערים הבלתי נסבלים.

שקט בונים. רוב הסיכויים שלא קראתם על כך, אבל אגף המחקר של הכנסת חשף השבוע במסגרת דיון בוועדת העבודה והרווחה כי 184 פועלי בניין נהרגו בשנת 2015 כתוצאה מתאונת עבודה. מה שעשוי להסביר את המספר האסטרונומי הזה, כמו את העובדה שזה עבר בשקט חרישי, היא העובדה כי 51% מההרוגים הם עובדים זרים או פלסטינים. רוב המקרים לא באמת נחקרו, רק לעתים רחוקות הוגשו כתבי אישום. אבל למה להיות קטנוניים: ראש מטה הדיור במשרד האוצר הודיע השבוע כי לאור הקושי בהבאת עובדי בניין מסין, הוא פועל להבאתם של כ-2,000 פועלים ממולדביה, אף שלדבריו "הבעיה היא שחלקם לא מקצועיים בבנייה". שבת שלום.