העסקים במוקדי העבודות על הרכבת הקלה בת"א מדממים

ארבעה חודשים אחרי הריסת גשר מעריב ואחרי תחילת עבודות התשתית להקמת הרכבת הקלה, תמונת המצב המסחרית באזור עגומה למדי, כצפוי. בעלי העסקים לאורך התוואי מספרים על ירידה חדה ברווחים ובתנועת הלקוחות, ויש מי שהקדימו לעזוב אף מבלי למצוא רוכש או שוכר חלופי, לאחר שהבינו כי לא יעמדו בירידה בהכנסות לאורך זמן.

סיור שערכנו השבוע מגלה שהדבר נכון במיוחד ברחובות שבהם העבודות כבר החלו ונחסמו לתנועה, חלקית או כליל - כמו קרליבך, מקווה ישראל ויהודה הלוי. מחיצות ענק הונחו בלב הרחובות כדי למנוע את המפגע החזותי מהעוברים במקום, שכנראה הולכים ומתמעטים. מנגד, בשדרות רוטשילד, לב אזור המסחר והבילויים, אמנם מדווחים גם על ירידה בעסקים, אך שוק הנדל"ן עודנו חי כתמיד.

"אני לא בגיל של לעזוב הכל"

"המצב על הפנים, ולאורך הרחוב יש עסקים רבים שעומדים סגורים וממשיכים לשלם ארנונה כל חודש, כי זה עדיף להם מאשר לפתוח", אומר ח', בעלים של מוסד קולינרי מוכר ברחוב קרליבך. סיור קצר במקום, שהפך מציר מרכזי ורחב למדרכה צרה שנתחמת במחיצת ענק שמסתירה את החפירות, מבהיר שמדובר ברחוב מת. "אף אחד לא ירצה לקנות או לשכור את הנכסים ברחוב", אומר ח', ואין כמעט עסקים שיכולים להחזיק בהפסדים של 7, 8 או 9 שנים". לשאלה אם גם העסק שלו הוא מבחינתו קצוב בזמן, סירב ח' לצאת בהכרזה מחייבת.

א', המנהל חנות טלפוניה ברחוב יהודה הלוי, מספר כי תנועת הלקוחות התדלדלה משמעותית. לדבריו, "אנשים באזור עוד לא למדו ללכת ברגל, וממשיכים להשתמש במכוניות ולעמוד בפקקים ברחובות הקרובים".

אהרון, בעל חנות תיקים ברחוב, ממשיך לנהל את העסק שפתח אביו, כששכר את הנכס לפני 40 שנה. לדבריו, "מאז תחילת העבודות ההכנסות מהחנות ירדו ב-30%-50%, כי קשה להגיע לכאן וקשה לצאת, אז בשביל מה להגיע? אפילו בשעות כמו 10 בבוקר התנועה בחוץ מזדחלת, וזה לא מקום שבאים אליו ברגל, בטח לא עכשיו". גם אהרון מבקר את התנהלות העירייה: "עד עכשיו אף אחד לא הציע וגם לא יציע לקנות את המקום או לשכור אותו, כי המצב לא הולך להשתפר בשנים הקרובות, ועד עכשיו לא קיבלנו שקל הנחה בארנונה. אני כבר לא בונה על העירייה שתעשה משהו, ומצד שני גם לא בגיל של לעזוב הכל".

י', בעל חנות פלאפל ברחוב הרכבת זה 13 שנה, מספר כי בחצי השנה האחרונה ירדו רווחיו ב-40%, וכי בעל הבית הוריד את שכר הדירה שלו בחצי, ל-10% ממחזור העסקים: "זה היה נחמד מצד בעל הבית, אבל הוא גם יודע שאם אני עוזב מחר אף אחד לא ייכנס במקומי. תסתכל החוצה", אומר י' ומצביע על הקיר הגדול שמצל על החנות עם הלוגו של הפרויקט: "אף קבלן בעיר לא היה מרשה לעצמו לבנות ככה ולחנוק את הרחוב".

י' מספר שפנה ביחד עם בעלי עסקים סמוכים לעירייה, לנת"ע ולסולל בונה, שיחליפו את מחיצת הברזל המדכאת בקיר לבן שאותו ישכירו הם, בעלי העסקים, לאמנים: "יכולנו ליצור פה תרבות אנדרגראונד ולהשאיר את הרחוב הזה בחיים. אבל הכל נופל בשלומיאליות הביורוקרטית של ועדות ההיגוי. גם העירייה מתנערת מאחריות ומפנה אותנו לחברת הניהול ולקבלן. הקימו את הקיר כבר לפני שישה חודשים, אבל העבודות החלו רק לפני שבועיים. איך אפשר להתנהל ככה?"

בינתיים הקושי הכלכלי מביא גם לפיחות בשעות הפעילות של העסקים ברחוב. י', לדוגמא, קיצץ לאחרונה שלוש שעות פעילות יומית, בבוקר ובערב.

התנועה מתנקזת לשדרות רוטשילד

אולם בניגוד לאזורי החפירות, באזורים המבוקשים ביותר בעיר הסוחרים עדיין לא צריכים לדאוג. יתרה מכך, נראה שציידי מציאות מבקשים לנצל את העבודות כדי לעשות עסקאות באזורים החמים בעיר. כך בשדרות רוטשילד, שם מאז תחילת העבודות וחסימת הרחובות הסמוכים אמנם נוצרו עומסי תנועה כבדים במשך רוב שעות היום, ואף נרשמת ירידה ברווחי העסקים - אולם ההצעות העסקיות המפתות מונחות לפתחם של בעלי העסקים.

נסים, שעלה לישראל בשנות ה-70 ושוכר חנות בדמי מפתח כבר 36 שנה בפינת אלנבי ורוטשילד, מספר: "בזמן האחרון יש המון פניות של אנשים פרטיים, צעירים, שבאים אלי ולעוד הרבה עסקים בסביבה ורוצים לקנות את החנויות להשקעה".

"כשנכנסתי לחנות ב-1979", הוא מספר, "שילמתי 120 אלף דולר, וכיום כל שבוע יש מי שבא אלי ומציע לי בין 600 ו-700 אלף שקל דמי פינוי". הסכום שמציין נסים הוא רק חלק ממה שמוכנים היזמים לשלם תמורת נכס בלב לבו של אזור הבילויים התל אביבי, ולא סתם הציע לו גם בעל הבית, המשכיר לו את המקום, להתפנות מהנכס. סכום דומה לזה המוצע לשוכרים מביאים איתם היזמים גם לבעלי הנכסים.

נסים, על כל פנים, אינו שוקל לפנות את החנות, שבה נמכרים מוצרי מתיקה מכל העולם, לפחות לא תמורת הסכום הזה: "היום, כששדרות רוטשילד הפכו למה שהן, אני יודע שהייתי צריך לקנות את המקום. אין לי פנסיה או נכסים מניבים, ולכן אני נשאר פה עד הסוף".

א', מוכר ומתקן שעונים בחנות סמוכה, גם הוא שוכר אותה בדמי מפתח זה 40 שנה, דווקא מאוד מעוניין לפנות את מקומו תמורת הסכומים המוצעים לו, אך בעל הבית לא נותן ידו להתקשרות עם בעלי ההצעות. "לכולם פה באזור מציעים סכומים גדולים וכמעט כולם גם רוצים לעזוב. מאז שהתחילו העבודות התנועה מתנקזת לשדרה. אבל העירייה מפזרת דו"חות לנהגים וגם צעדים אחרים של ראש העיר, כמו הגדלת שטח המדידה של החנויות לצורך חישוב הארנונה, פגעו במסחר. היום אני מרוויח רבע ממה שהרווחתי עד לפני כמה שנים, וכמובן שהרכבת רק החמירה את המצב. לי הציעו 400 אלף שקל רק בשביל שאצא מפה. אם הייתי חתום על חוזה של שכירות רגילה, הייתי עוזב מזמן".

דבריהם של בעלי העסקים מלמדים שבאזור השדרה וסביבותיה, עבודות ההקמה של הרכבת לא גורמות לבעלי העסקים הקיימים לאובדן הזדמנויות כלכליות, ואולי בכלל ההיפך. נראה שכבר היום, שש שנים ויותר לפני תום תקופת העבודות, יש רבים שחולמים בגדול על החיים שאחרי.

אבל בעלי העסקים הקיימים לא מנבאים להם הצלחה. גרגורי, ששוכר גם הוא נכס בפינת רוטשילד-אלנבי ומפעיל בו גלריית תמונות, מספר כי "כל שבוע באים חבר'ה צעירים שרוצים לפתוח פה מקום בילוי, והיתה בעלת גלריה מרמת גן שהציעה לקנות ממני את פינוי המקום ב-50 אלף שקל. הם לא מבינים שבמצב היום זה התאבדות בגלל המצב הכלכלי, הקניות באינטרנט ובעיקר הרכבת". דוגמא לדבריו של גרגורי ניתן לראות בסניף "אייסברג" שבצד השני של הכביש, שנסגר לאחרונה. זו הפעם השלישית בחמש השנים האחרונות שהעסק במקום נסגר.

"אנשים כבר לא באים לפה מחוץ לתל אביב", אומר א', מוכר השעונים. "לאנשים ברמת גן ובגבעתיים יש קניון ליד הבית, והם מעדיפים לא להיכנס לפקקים שיצרה הרכבת ולבעיות החניה. אני מבין אותם".

בימ"ש בירושלים יחליט בנוגע לנזקי הקמת הרכבת הקלה

לבעלי העסקים בתל אביב יש את מי לשאול בנוגע לעתידם הצפוי. לפני כחצי שנה הגישו כ-30 בעלי עסקים בירושלים לבית המשפט המחוזי בעיר תביעה על סך 28 מיליון שקל, בגין מה שהם מכנים "עיכובים בלתי פוסקים" בעבודות ההקמה של הרכבת, שגרמו להם לטענתם נזקים כלכליים כבדים.

את התביעה הגישו בעלי העסקים מרחובות יפו, קינג ג'ורג' ושדרות הרצל נגד משרד התחבורה, עיריית ירושלים, מינהלת התחבורה הציבורית בעיר, זכיינית הרכבת סיטיפס ועוד.

לטענת התובעים, העבודות להקמת התשתית לרכבת הקלה התחילו ב-2001 תוך הבטחה של נציגי הנתבעים שהרכבת תפעל כבר ב-2006. במקביל פעלה העירייה לשינוי הסדרי התנועה במרכז העיר (למשל הפיכת רחובות החבצלת וש"ץ למדרחובים) כדי לצמצם את כניסת כלי הרכב הפרטיים באזור. לדבריהם, במהלך העבודות בוצעו עבודות חפירה בהיקף נרחב לאורך התוואי המתוכנן, התחבורה הציבורית הופסקה כמעט כליל, נגרמו מטרדים אסתטיים, והגישה לבתי העסק, ברגל וברכב, נפגעה קשות.

בסופו של דבר, הרכבת הקלה בירושלים החלה לפעול באוגוסט 2011, לאחר מספר רב של דחיות ועיכובים, שנים ארוכות לאחר מועד ההשקה המקורי. בין הגורמים לעיכובים - מחסור בתקציב ובכוח אדם, וגם הודעתה של סיטיפס כי מערכת הרמזורים של הרכבת אינה מתאימה למערכות המקומיות.