"קפיטליזם חזירי": ירמי קפלן על הנשכנות של חברות התקליטים

"אני כבר 20 שנה בהופעה שלא נגמרת", אומר הזמר והמוזיקאי ירמי קפלן, רגע לפני שהוא מספר על רגעי הטלטלה לפני כל הופעה והופעה. קפלן: "הדבר הזה שגורם לך להיות הבנאדם שיכול להעיף את הקהל למעלה - זה מה שמחזיק אותך בעניינים. אבל זה נורא מפחיד. כל הופעה מחדש זה מלחיץ. הפרפרים בבטן לפני זה, הדאגות, החששות, הרצון ללכת לשירותים. לקוות שההופעה תהיה פצצה, שאוכל 'להביא את זה', כי רגע אחרי זה אתה צריך להיות בשיא הביטחון, כאילו שהעולם הוא שלך, כאילו שעל הבמה העולם הוא שלי ואולי אתן לכם לאכול איזה ביס ממנו, אבל רגע לפני - אתה חסר ביטחון בצורה מוחלטת, אתה שבר כלי".

- זה מצב של "אי-אפשר עם, אי-אפשר בלי"?

"אני אוהב להופיע, מת על זה, אני אוהב את האינטראקציה עם הקהל. כל הופעה היא מסיבה, כל הופעה היא אירוע, ומבחינתי בסוף כל הופעה הקהל יוצא עם עיניים בורקות ועם אנרגיות לעוד שבוע. זה בעיניי מה שצריך לקרות, זה קורה ב-95% אחוז מהמקרים. , או להופיע הרבה-הרבה פחות".

- הייתי לא מזמן בהופעה של זמר שאמר באחת ההפסקות בין השירים: "אני אגיד עכשיו את המשפט שהקהל הכי לא אוהב לשמוע: אני אשיר שיר מהאלבום החדש". מכיר את התחושה?

"אנשים רוצים לשמוע שירים ששמעו ברדיו. זה מה שהם מכירים. בישראל של היום לאנשים אין את הזמן או את הכוח, או אולי חסר להם את הכישורים, לשבת לבד ולהקשיב לאלבום שלם כמה פעמים ולתת לזה לחלחל ואז לראות איזה שירים באמת תופסים אותם. כי הרבה מהשירים הטובים בעולם הם כאלה שאתה צריך לשמוע יותר מארבע פעמים כדי שזה יתחיל לחלחל ויכה בך באמת. "כמה שהשיר יותר עמוק, בדרך-כלל לוקח יותר זמן שזה יגיע אליך, אבל לאנשים אין סבלנות לזה. הם לא מחכים לזה. קורה שיש שירים באלבום שהשקעת בהם דם יזע ודמעות, אבל זה לא נהיה להיט ברדיו. העורכים ברדיו החליטו שהשיר לא מספיק קליל".

קפיטליזם חזירי

קפלן (54), מסכם שנה מוצלחת מבחינתו. מאז חבר לצמד המפיקים מתן ספנסר ואורי רוסו, הנקראים "ספנסרוסו" - שיתוף פעולה שהחל כמעט במקרה, הוא חובק אלבום מוצלח ("פטיש", שהופק בזכות קמפיין מימון המונים מוצלח באתר "הדסטארט", שגם חשף את קפלן בפני קהל חדש), סדרת קליפים מעולים (חפשו ביו-טיוב את הקליפ הלא מצונזר לשיר "פטיש"), ומסע הופעות מקביל עם ההרכב שיצר את האלבום.

- קפלן, עבר בך חשש שאולי לא תצליח להשיג את סכום היעד למימון בקמפיין?

"האמת היא שנהניתי מזה. החיים שלי מושתתים על זה שאני עושה את מה שאני אוהב. שזה מתחיל מהמוזיקה. גם הרבה מהמסביב, הצילומים, ההקלטות, וההופעות בוודאי, אלה צורות ביטוי אמנותיות שאני מאוד נהנה מהן: זה שיש אפשרות לעשות פרויקט כזה, שאתה מגיע לאנשים דרך האינטרנט, שמי שרוצה יכול לשמוע חלקים מהפרויקט שלך ולהחליט אם הוא משתף עם זה פעולה.

"בלי תיווך של חברת ביניים, של חברת תקליטים שהיו גוזרי הקופונים, שהם היו הטייקונים של עולם המוזיקה. למכור דיסק ב-80 שקל? זה קפיטליזם חזירי. אלה המקומות שאנחנו כחברה נכשלים בהם. הרקמה שלנו הולכת ומתפוררת מהבחינה הזו".

- אבל חסרונן של חברות התקליטים מורגש במוזיקה של ימינו. אין אמות-מידה, אין יד מנוסה ומקצועית מכוונת. יש מעט מאוד שירים טובים.

"נכון, אין איזה צוות שאומר לך - השירים שלך לא מספיק טובים, או כן מספיק טובים. וזה מה שהיה פעם. אין איזה רף שצריך לעבור בשביל שבכלל יקליטו אותך. חלק מזה הוא לטובת עומק האמנות שלך, חלק מזה תכל'ס לטובת אנשי עסקים שרצו מוצר יותר מוגמר, יותר פיין, יותר מכיר. יש לזה צדדים חיוביים, ויש צדדים בעייתיים מאוד. מי שהגיע להקלטות היה חייב לעבור דרך כמה סננים, וזה לא תמיד לטובה. לפעמים המסננים האלה מסרסים את האמנות לכאורה, ומצד שני, לפעמים המסננים האלה דוחפים את האמן ליצור משהו יותר מוצלח. היום בנאדם יכול להקליט כל גרעפס במחשב בבית, לעשות קליפ ולהעלות ליו-טיוב. אנחנו מופצצים בכמויות חומר שמעולם לא היו. גם של אנשים סופר-מוכשרים שעושים עבודה מעולה, וגם של אנשים פחות מוכשרים שעושים דברים בינוניים".

- יכול להיות שבחברות התקליטים סיננו דברים טובים, ופוספסו שירים ענקיים? שלאגרים שנגנזו?

"לגמרי. הרבה דברים מעולים לא יצאו כי לא התאימו לחברת התקליטים או שהחברות חשבו שלא יראו מזה מספיק כסף. מצד שני, גם אין מי שיגיד - 'חבר, זה לא מספיק טוב. עדיין. חזור הביתה, תשקיע עוד קצת מחשבה, יותר העמקה, ייצא לך משהו יותר טוב'. היום אף אחד לא רוצה לקבל ביקורת.

"יותר מזה, כיום מעטים הם האנשים שרוצים להיות רק זמרים. הם רוצים לכתוב את השיר שלהם, לנגן אותו, להקליט אותו. הם לא יודעים שזה לא טוב, זה מרגיש להם מצוין. הסביבה הקרובה - אח, אימא, החברים הקרובים - אלה באמת אנשים שאסור לשאול אותם- אומרים 'וואו, זה נשמע כמו הדבר האמיתי!'.

"היום, בזכות המחשב אתה יכול לסמפל. אתה מוריד סאונדים, לוקח קצת משיר אחד, קצת משיר שני, מוסיף שורה משלך. זה פוסט-פוסט מודרניזם. זה האמנות כיום. הקהל לפעמים לא מבדיל בין המוכשרים ללא מוכשרים".

- צורת העבודה על האלבום עם "ספנסרוסו", בה אתה לא מעורב בכתיבה ובלחן, הצריך ממך ויתור מסוים על הבעה אישית?

"הייתי שותף מלא, ההבעה שלי מורגשת. היה לי כיף. אמנם אני מבוגר מ'ספנסרוסו' כמעט פי שניים, ויש לי יותר שעות טיסה מהם, אבל הם עושים משהו שאני מת עליו, שהוא חדש לגמרי. יש בהם הרבה מוזיקה, הם אוהבים מוזיקה מאוד, וזה אחד הדברים לדעתי הכי חשובים, להתחבר לאנשים שהם דלוקים לגמרי, שבא להם לעוף על משהו, ולשמחתי אני בנאדם כזה בהוויה הבסיסית, בא לי לעוף על משהו, אני מרגיש שזה מה שמחזיק אותי רלוונטי, רעב".

- אני מוכרח לשאול אותך, כזמר ויוצר ששפת האם שלו היא אנגלית, ולמרות זאת בחרת לשיר בעברית - מה אתה חושב על גל המוזיקאים הישראלים ששרים רק באנגלית?

"בעיניי, מי שרוצה להיות חלק מהתרבות הישראלית, חובה שזה יהיה בעברית. זה אלף-בית. אחד הדברים שמגדירים תרבות זה שפה, מקום, היסטוריה משותפת, זהות. רובנו, מי ששומע מוזיקה בעברית, לרוב אוכלוסייה ישראלית דוברת עברית שחיה בישראל. אם אתה רוצה להיות שותף לתרבות הזאת, בעיניי זו חובה שזה היה בעברית, וזה אחת הסיבות שאני שר בעברית. אני במוצאי אמריקאי, שפת האם שלי היא אנגלית.

"הרבה פעמים המחשבות הראשונות שלי הן באנגלית, ובכל זאת, אני מתעקש. שירים שאני מתחיל לכתוב, אני מיד מנסה לכוון אותם לעברית. ותדע שדברים שנשמעים טוב באנגלית, יכולים להישמע פחות טוב בעברית. יש יותר שירים שהלחנתי באנגלית ולא סיימתי, לעומת מעט שירים בעברית שלא סיימתי.

"אני לא נותן לזה מקום. אני צריך לעשות עבודה נוספת כדי לגרום לזה להיות בעברית".

ירמי קפלן

גיל: 55

נולד ב: שיקגו, ארה"ב

מגורים: רמת-השרון

מצב משפחתי: אב לשלושה

החל את דרכו המוזיקלית כמתופף.פרץ כזמר-יוצר בראשית שנות ה-90, כחבר בלהקת "תערובת אסקוט". ב-1993 יצא אלבום הסולו הראשון שלו, תחת השם "ירמי קפלן והפרחים". מאז הוציא חמישה אלבומים: "בוקר טוב" (1995), "לרע ולטוב" (1999), "הזמן האבוד" (2003), "חשק" (2010), ו"פטיש", שיצא השנה באמצעות קמפיין מימון המונים. כתב וביצע את "כבר עכשיו", שיר הפתיחה לסדרה "הפוך".