אז ניקח את ברלין: רב-תרבותיות מרתקת בבירת גרמניה

"אם יש בכיסך פרוטה קנה לך לחם. אם יש לך שתיים קנה לחם ופרח" - את האמרה הזו, בגרסה זו או אחרת, ינקתי מבית, לאמור: אדם זקוק למזון לנשמה ולא רק לגוף. חיי תרבות וחיי רוח הם צורך קיומי, אמצעי לחיזוק הרוח ולביטוי רב ערך והשפעה. אחת הראיות לכך היא העובדה שמוצרי תרבות נוצרים ומוצאים לעצמם ערוצי שימור והפצה גם בזמנים הקשים ביותר. תרבות ויצירה הם מעמודי התווך הבונים חברה ושומרים על צלם האנוש של אנשיה יותר מכל טרנד פוליטי, כלכלי או אופנתי. בימים שבהם התקשורת כפי שהכרנו אותה הולכת ומאבדת את מקורות פרנסתה ופרנסיה, מדורי התרבות בכלי התקשורת הם זן נכחד וראוי להגנה, כפרח ההוא של הנסיך הקטן או של הרעב שיש לו שתי פרוטות.

בזכות המקום הייחודי הזה, שיש לו יכולת להפיץ מידע ויידע-תרבות, לתת במה לחשיבה מקורית, לשקף את רוח הזמן ולבשר על חדשנות והתפתחות - הגעתי בחודש האחרון לברלין, כשגרירת תרבות לרגע. מכון גתה, גוף בלתי ממשלתי, האמון על קשרי שפה ותרבות גרמנית ברחבי העולם, מאמין בהעמקת ההיכרות של אנשי תקשורת העוסקים בתרבות (כמותי), עם התרבות בגרמניה. אבל "ברלין אינה גרמניה וגרמניה אינה ברלין". ברלין היא קלחת אורבנית, תרבותית, אתנית, גאו-פוליטית, עם היסטוריה והווה ייחודיים משלה. והיא מרתקת.

ברלין איננה מתמסרת בקלות. יש בה הכול, אך לכו חפשו את החלקים המעניינים אתכם. אמנם יש לה רובע מרכזי (Mitte) אך אין לה מרכז אחד. יש לה מרכז פוליטי-מדיני, סביב הבונדסטג, שער ברנדנבורג, ואנדרטת השואה היהודית שנטועה בלב אזור השגרירויות הזרות בעיר, בין שער ברנדנבורג לפוטסדאמר פלאץ. יש בה מרכז בורגני עיקרי בשרלוטנבורג, סביב רחוב המותגים המכונה בחיבה "קו-דאם". יש בה גלריות מרגשות הפזורות בין מיטה, קרויצברג ונויקלן; אך כל אחד מחלקי העיר, השווים בדיקה וביקור, משתרע על פני שטח עצום.

בין "אי המוזיאונים" הסמוך לאלכסנדרפלאץ, לבין ה"קולטורפורום", שליד פוטסדאמרפלאץ והטירגרטן; בין עשרות מוזיאונים קטנים ומוסדות תרבות עצמאיים מרתקים ועוד עשרות גלריות, ברלין מציעה תפריט עשיר של חנויות מעצבים ומסעדות של כל עדה אפשרית על פני כדור הארץ. בשוקי רחוב של יוצרים ובעלי מלאכה, תפגשו, למשל, אנשים מ"מסופוטמיה", כלומר, מעצב ממוצא כורדי שלא יודה שחבל הארץ שממנו הוא מגיע נמצא בטורקיה. במועדונים בעיר תוכלו לבחור בין מוזיקת רוק סוערת עד האפטר-פרטי של הבוקר לבין ריקודי טנגו וזכרונות מאולמות נשפים פרוסיים.

למרות העלייה במחירי הנדל"ן וביוקרה של העיר, נותרו בה גם שרידים של אותן יוזמות תרבות חתרניות, שפרחו בברלין בשנות ה-90, אחרי נפילת החומה - גם אם היום הן כבר "מסודרות" יפה ונראות קצת יותר כמו חתרנות למזכרת.

ובליבה חומה

חומת ברלין הפכה אולי לאחת הקלישאות התיירותיות הבסיסיות ביותר של העיר. ב"צק פוינט צ'רלי" ניצבים לובשי מדים מוכנים לצילומים בתשלום ובחנות המזכרות הסמוכה תוכלו לרכוש "פיסות חומה אותנטיות", שרמת האמינות שלהן מוטלת בספק. אך קשה להתעלם מחלקי החומה שנותרו ניצבים על עומדם, כתזכורת אילמת לאירועי העבר הלא רחוק.

אחד החלקים הארוכים ששומרו היא ה"איסט סייד גלרי", רצף חומה שאורכו 1.3 ק"מ, ששרד בעיקר בזכות מיקומו בשטח הפקר נדל"ני - על הגדה המזרחית של הנהר שפרי, בין שכונת פרידריכסהיין שהייתה במזרח ברלין לקרויצברג במערבה. ניסיונות יזמיים לפתח את הגדה הזו, ולהפוך גם אותה לחלק מהבוננזה הנדל"נית של העיר בשנים האחרונות, נתקלו בהתנגדות חריפה מצד התושבים, שעצרו את התנופה לאחר בניין בודד, המזדקר כקוץ בשטח.

גם אם הגרפיטי על חלק זה של החומה נראה כייצוגי-מדי, החומה הוקמה ב-1961 בין המובלעת של מערב גרמניה בברלין לבין המדינה הקומוניסטית של מזרח גרמניה (הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית DDR). בתוך העיר היה אורכה כ-45 ק"מ. כ-5,000 איש ניסו לחצות את החומה בגניבה, ולפחות כ-150 מהם הפכו לקורבנותיה. על אלה תוכלו ללמוד בביקור באחד המוזיאונים המוקדשים לחומה עצמה, לצ'ק פוינט צ'רלי או (מומלץ יותר), במוזיאון "סיפורה של ברלין", השוכן באחד הבונקרים ממלחמת העולם השנייה (ואל תתבלבלו עם חדר האימים ומוזיאון הרפואה העתיקה השוכנים באותו בניין).

במוזיאון מוצגת תערוכת קבע המשלבת בין פיסות היסטוריה - כמו הפתק על גביו רשם ג'ון פ. קנדי את המילים Ich bin ein Berlliner - לבין סיפור הקמתה, עלייתה ונפילתה של העיר המפוארת. על שנות ה-20 הסוערות שבהן חגגה ברלין את המודרנה במתירנות תרבותית, חברתית ומינית גם יחד (ע"ע "קברט") וגם את סיפור התיישבותם של יהודים בברלין - תחילה כ"יהודי חצר" ובהמשך כעמודי תווך, ועוד על פרק הרדיפה ורצח העם.

באמצע שנות ה-80, תוך קריאה שגויה מאין כמוה של רוח הזמן, הצהיר נשיא מזרח גרמניה אריך הונקר כי "החומה עמדה 25 שנה והיא תעמוד עוד 100 שנה". ב-9 בנובמבר 1989 נפלה החומה, והשאר היסטוריה.

אגב, אחת הסיבות שיום השנה לנפילת החומה לא הוכרז כיום איחודה של גרמניה, היא שבצירוף מקרים רב-פעמי הפך את ה-9 בנובמבר ליום הרה-גורל בהיסטוריה של גרמניה. אותו תאריך הוא יומו של ליל הבדולח ב-1938. זהו גם יום השנה לפוטץ' הכושל של היטלר לאחר הקמת המפלגה הנאצית ב-1923. עוד קודם לכן ב-9 בנובמבר 1918 נוסדה רפובליקת ויימר ובוטל מוסד המלוכה (רב הכתרים) ברחבי גרמניה. מכל אלה נותר המועד בזיכרון הבינלאומי משוייך לליל הבדולח.

את ההיסטוריה הזו מחבקים אנשי ברלין, והיא פוסעת לצידם ברחובות. שרידי בניינים שעומדים בהריסותיהם הפכו לחלק מהדקורציה של העיר. חזיתות מבנים שנשקו לחומה, כמו זו של המוזיאון המצויין מרטין גרופיוס באו, נושאות צלקות למזכרת. פילת החומה נחשבת, בצדק רב, לאירוע המכונן, שהפך את העיר למה שהיא כיום.

לא רק הזכות, גם הכורח להתאחד, היה אתגר מונומנטלי, שעליו התגברו תושבי העיר. איחוי התפרים בין המערב והמזרח ניכר בעיקר לעיניהם של יודעי דבר: כך למשל, העובדה שרק ברחובות המזרח (לשעבר) נוסעות חשמליות, ואילו במערב חוסלו עד שנות ה-70 פסי הרכבת באמצע הרחוב, שריד תחבורתי מהמאה ה-19.

בהשתלטות הכמעט מוחלטת של הרוח המערבית על האופי המאוחד של ברלין ושל גרמניה (בזכות הכוח הכלכלי, לא רק הדמוקרטי), נשמרו כמה מזכרות סימבוליות, מחוות לתרבות המזרח. בין אלה נמנה, בקצה האחד של סקאלת החשיבות, הבונדסטג - בניין הפרלמנט וקריית הממשלה שסביבו, שלאחר דיונים לא פשוטים הוחלט להחזירם למעונו ההיסטורי של הרייכסטג לשעבר, ששימש גם כמקום מושבה של ממשלת מזרח גרמניה.

בקצה השני של הסקאלה התרבותית-חברתית נמצא סמל עירוני יומיומי, זניח וחסר חשיבות, לכאורה, אשר מעיד יותר מכל על חשיבותם של עיצוב טוב ומיתוג בעל אופי. זהו איש הרמזורים הקטן "Ampelmann" שעיצב "פסיכולוג תנועה", בשם קארל פגלאו, לעידוד האזרחים במזרח גרמניה. הדמות של איש קטן, מוצק וממהר לדרכו, הפכה למעין קריצה מקומית.

לאחר איחוד הגרמניות החליט מרקוס הקהאוזן, מעצב חד הבחנה, לפעול לשימור הסמל הייחודי הזה, והצליח לסחוף את אהדת הקהל לנושא ולהשפיע על מקבלי ההחלטות, שהותירו את הדמות במרבית הרמזורים במרכז העיר ובמזרח לשעבר.

במקביל, יש לדמות זו גם קשת שלמה של מוצרי מזכרות משעשעים - מגופי תאורה וחולצות מודפסות ועד ממתקי גומי.

זקני ברלין אולי זוכרים את העיר גם בימים שלפני החלוקה, אך מרבית תושביה כיום הם כאלה שזרמו לעיר ב-50 השנים האחרונות.

ובין אלה בולטות האוכלוסיות של מהגרים ויאטנאמים וטורקים. בסובלנות הברלינאית של ימינו הם נתפסים כחלק אינטגרלי מהמגוון האתני והרב-תרבותי של העיר. אך במקור הם הגיעו כ"פועלים אורחים" - הראשונים הוזמנו מצפון וויאטנאם הקומוניסטית כדי לסייע בשיקום ובניית מזרח ברלין, והאחרונים הוזמנו על-ידי מערב גרמניה להגיע מטורקיה לאותה מטרה.

גם אם היום ברלין נתפסת כממלכת הסובלנות והפתיחות, לאורך שנים רבות לא נהנו מהגרי העבודה ממעמד חוקי שווה זכויות ומוגן, בניגוד לחקיקה הפרוגרסיבית שמשדרת היום גרמניה בראשותה של אנגלה מרקל, קולטת הפליטים. השמירה הגרמנית על גדרות הסובלנות והחרדה מפני צל צילה של גזענות, מעידים עד כמה העבר מהלך אימים על החיים בהווה. בעוד ממשלת גרמניה מצהירה על יכולתה של המדינה לקלוט מיליון פליטים בשנה, היא הולכת ומאבדת תמיכה בקרב המצביעים. ויש לזכור, ברלין הקוסמופוליטית אינה גרמניה, ולמרבית התושבים הזרים אין עדיין זכות הצבעה.

 ברלים / צילומים: חגית פלג-רותם