נדמה לי שאי-אפשר לשחרר הצהרה פחות פופולרית בימים אלה, מאשר כזו שבה אתה מודה בפה מלא שאתה, ובכן, סוג של מעריץ של רון מיברג. אני מתאפק לא לכנות את עצמי תלמיד של האיש. קטונתי. אבל גם אני, ובזה אפשר להבחין בקלות, סוג של נודניק. אמנם לא מוכשר כמוהו, אבל לא פחות אובססיבי.
אחת האובססיות הקבועות והוותיקות ביותר של מיברג היא כמובן הטחינה האין-סופית שלו על "פיטר לוגר", אותו מקדש מעט של אומצות מדממות בפאתי ברוקלין שבלב ק"ק ניו-יורק. הפעם הראשונה שבה קראתי על מעללי מיברג בפיטר לוגר הייתה כנראה בשנות ה-80 ב"מוניטין". כמו ישראלים רבים, פיתחתי גם אני תשוקה סמויה לאכול שם פעם. בינתיים זה כבר קרה. באמת טעים.
ומדוע נזכרתי פתאום במיברג קשישא ובפיטר לוגר, תשאלו. ובכן, במיברג אני נזכר כמעט בכל יום. בפיטר לוגר נזכרתי, כי אכלתי לפני כמה ימים ב"מיטבר", מסעדת הבשרים הוותיקה בשדרות חן בואכה כיכר רבין בתל-אביב. תאמינו או לא, אבל גם במיטבר אני נזכר לא מעט. כמעט בכל פעם שבה אני "נאלץ" לאכול סטייק באיזה מקום. עכשיו ככה, אל תבינו אותי לא נכון. זה לא שאין עוד סטייקים בישראל חוץ מאשר אלה של המיט בר. חלקם אפילו, ככל הנראה, לא פחות טובים ואולי אפילו יותר טובים מאלה של המיטבר עצמה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
