"תמריצים ממשלתיים זה בזבוז, יש שירוויחו אך כל הציבור יפסיד"

התפקיד שאיננו נגמר

"עיר היא עסקה שאינה נחתמת לעולם. מה שאני אוהב בתפקיד הנוכחי, אחרי עשרות שנים בתפקידים שונים ובכירים בשוק ההון, הוא שהעבודה כאן לעולם לא נגמרת. גם אחרי שאסיים את התפקיד, ולכאורה אשלים את המשימות שהגדרתי לעצמי, ואפילו ארשום הישגים גדולים, מישהו יצטרך להמשיך את העבודה אחרי".

החוף השלישי

"שש מתוך שבע מסילות הרכבת הלאומיות עוברות בתחום שיקגו, מה שמביא לכך ש-50% מהסחורה בארצות הברית, עוברת כאן. שיעור גבוה מתנועת המטוסים בארה"ב, וזרימת הנתונים באינטרנט, עוברת גם היא דרך שיקגו. לוס אנג'לס היא החוף המערבי, ניו יורק היא החוף המזרחי, אנחנו החוף השלישי. המעמד הזה מחייב, והוא לא יישמר מעצמו. חייבים להשקיע בהתחדשות, כי אחרת עיר אחרת תתפוס את המעמד הזה".

לא מחכים לוושינגטון

"ראשי ערים בשנות ה-50 וה-60 וה-70 במאה הקודמת פעלו במציאות פיננסית אחרת. היום כבר אין ממשלה שאוספת מסים מכל האזרחים ומפזרת את התמורה בין מדינות וערים, כדי שהן יפתחו את התשתיות עבור התושבים. זהו, הכסף נגמר. אנחנו כבר לא יכולים לחכות לכסף מוושינגטון. אנחנו גם לא יכולים לסמוך עוד על אילינוי כי גם למדינה שבתוכה אנחנו נמצאים יש אתגרים משל עצמה, ולכן עלינו לגייס מקורות מימון אחרים. אחד המודלים הוא הלוואות שנותנים משקיעים למיזמים עירוניים, שההחזר שלהם מגיע מהפרויקט עצמו. כך למשל שופצה קבוצה של מבני הציבור ובהם בית העירייה. הכסף לשיפוץ לא נלקח מתקציב העיר, כי אם בוצע כהשקעה של גורמים עסקיים הנהנים מתוצאות השיפוץ. הבניינים הותאמו לתקני קיימות חדשים, חיסכון באנרגיה ובמים, הכסף שנחסך בתקציב התחזוקה הוא הרווח שמגיע למשקיעים".

צנרת ביוב מגזע עץ חלול

"יש בעיר 145 תחנות רכבת, 22 מתוכן בנות קרוב למאה שנה. חלק מתשתית הובלת המים והביוב עוד עשויה עץ, גזעי עץ חלולים שנטמנו כצינורות ומאז לא הוחלפו. (מי רוצה להחליף צנרת? אף תושב לא מעריך את זה). הציון שקיבלה העיר מאיגוד המהנדסים הוא 'לא מספיק'. במשך הרבה שנים ההשקעה הלאומית בתשתיות היתה בהיקף נמוך, ולפעמים לא השקיעו בהן בכלל, וזו עובדה. זו אינה רק בעיה של העיר שלנו. זה המצב בערים רבות, ודאי בערים גדולות עם עבר תעשייתי".

אינטרנט פאתטי

"המצב לא יותר טוב בתחום ה'תשתיות של המאה 21'. שיקגו עומדת בפני 'בום' טכנולוגי, אך במה שקשור למהירות ולשירותי אינטרנט נגישים לאדם הפשוט, המצב כאן ממש פאתטי. אנחנו מאוד רחוקים ממה שנחשב לבסיסי בערים במזרח הרחוק, למשל. עיר גדולה לא יכולה להרשות לעצמה לפגר בתשתיות טכנולוגיות, ובמובן הזה האתגר שלנו קריטי ועצום".

שיפוצים של עשירים

"שיפוץ מסילות ברזל נעשה בדרך כלל פיסות פיסות, כדי לא להפריע לנוסעים הקבועים בבת אחת, ולהקל על הפעלת תחבורה חלופית במסלול. זו שיטה של עשירים. כשאנחנו יצאנו למהלך השיפוץ של הקו האדום בשיקגו, אשר מוביל 40% מהנוסעים לעיר משכונות הדרום, השבתנו אותו בבת אחת לכל אורכו. המסילה היתה במצב נורא שהאריך את הדרך ב-25% בממוצע לכל נוסע. הסכום שהוקצה לנו היה מוגבל, וחייב אותנו לבצע את השיפוץ בעלות הנמוכה ביותר, גם במחיר אי נוחות רבה. כך הצלחנו לסיים בחצי שנה פרויקט שדומים לו נמשכים בדרך כלל שלוש שנים, ואפילו לחסוך חלק מהתקציב שהוקצה לו במקור".

מנהטן בת השגה

"באים למשרד שלי בכירים בחברות שרוצים לגייס כוח אדם איכותי. צריך להכין את העיר לקלוט אוכולסייה כזו ולהשאיר אותה. אם לא יבואו לשיקגו, הם ילכו לעיר אחרת, ואני רוצה אותם פה, את החברות ואת העובדים שלהן. היתרון שלי על פני ניו יורק וסן פרנסיסקו הוא ששיקגו היא עיר עם כל האיכויות של עיר גדולה לצד נדל"ן שעדיין זול. הדיור ושטחי המשרדים פה עדיין בני השגה".

הדמוגרפיה החדשה

"אם מנכ"ל תאגיד היה נכנס היום לישיבת מועצת המנהלים ומציע להקים את מטה החברה מחוץ למרכז העיר, היו מצביעים מיד בעד פיטוריו. לפני ארבעים שנה, זה היה הטרנד. שורה ארוכה של חברות ותאגידים עשו זאת, עזבו את שיקגו כדי להקים את המשרדים שלהם על קרקע בתולית, במרחק מאה קילומטרים מהדאון טאון. אחר כך פתחו לא רחוק מהמשרדים קפטריה, ועודדו יזמים לבנות במרחק סביר מהדבר הזה בתי מגורים, בתקווה ששם יגורו העובדים. למישהו יש ספק שהטרנד הדמוגרפי השתנה? אנשים משכילים בגיל שבין 25 ל-35, כבר לא מוכנים להשלים עם אורח החיים שנגזר מסגנון תכנון כזה".

לרכוב על המגמה

"אני רוצה להיות חלק מהטרנד הדמוגרפי. מגיע לשיקגו להרוויח את חלקה ממנו, וכן, ברור לי שהעיר צריכה להשתנות כדי שהדבר יקרה. כך למשל, אני מודה שלו היו שואלים אותי לפני כמה שנים האם לשבילי אופניים יש משמעות, הייתי צוחק. מי העלה בדעתו שזה פקטור כל כך קריטי עבור קבוצת האוכלוסייה שאני רוצה למשוך לעיר. כדי לרכוב על המגמה הדמוגרפית, ערים צריכות להשקיע הרבה בתשתיות אופניים. לאנשים מסוימים, בגיל מסוים, בשכונות מסוימות האפשרות להתנייד באופניים באופן נגיש ובטוח, משמעותית מאוד. אנשים ברמת השכלה והכנסה מסוימת רוצים ללכת לעבודה, לא לנסוע אליה, ולנהל את חייהם בטווחים קצרים יחסית".

סטארט אפ פוד

"העסקים הקטנים הם המעסיק הגדול בארה"ב, לא תאגידים. משנת 2011 העירייה מובילה רפורמות לקידום עסקים קטנים, מתוך תפיסה שהם מביאים מקומות עבודה לתוך העיר. פישטנו את הליכי פתיחת העסקים באמצעות הקמה של מחלקה שהיא 'וואן סטופ שופ' עבורם, וחוסכת זמן ומשאבים בהתקשרות עם הביורוקרטיה העירונית. יש גם תמיכה מקוונת ותוכנית 'סטארט אפ מסעדות', שמטרתה לעודד עסקי הסעדה שאינן רשתות, המבוססת על מידע שהעירייה מספקת לגבי עסקים אחרים בסביבה, מוסדות ציבור, הסדרי תנועה ועוד".

הסובסידיה המבוזבזת של בואינג

"איני מאמין בהטבות למגזר הפרטי, וככל שאפשר אנחנו נמנעים מהן. אין טעם למשוך עסקים למקום שהשוק לא עושה את העבודה בעצמו. זה סיכון. בכל הקריירה שלי, בשוק הפרטי וכמשרת ציבור, לא נתקלתי במקרה שהוכיח שתמריצים כלכליים מועילים. כשחברת בואינג רצתה לסגור את פעילות הייצור שלה בסיאטל, הרבה מדינות בארה"ב התחננו שתעבור אליהם והציעו להנהלת החברה תנאים כדי לפתות אותה להעביר את המפעל שלה לשטחן. בלחץ האיגודים המקצועיים באזור, וושינגטון שפכה כסף כדי שהמפעל יישאר בצפון מערב ארה"ב. האם הכסף יחזור למשלם המסים? אין לדעת. אני בספק אם זה יקרה אי פעם. ממשלות לא יודעות להשתמש בתמריצים באופן יעיל. בדרך כלל הכסף הממשלתי מתבזבז, יש כמובן מי שמרוויח מהתמריץ לאורך הדרך, פרטים, או קבוצות, אבל המטרה לא מושגת, והציבור מפסיד בסופה".

הקופה הריקה

"אני הכלכלן הנכון במקום הנכון. או שהממשל הקודם (ראש העיר הקודם כיהן במשך 24 שנים - מ.מ) הוציא יותר מדי כסף, או שהוא לא גבה מספיק מסים. כך או כך, כשרם עמנואל נכנס לתפקיד, הקופה היתה ריקה, ותיכף גם לא יהיה לנו ממה לשלם את הפנסיה לשוטרים, למכבי האש ולמורים. שנתיים אחרי בחירתו עמנואל קרא לי, ולא, אני לא מתגעגע ל'אקשן' של שוק ההון".

חיים בלופ

פרנסי שיקגו מתגאים בפארק החדש על מסילת קו הרכבת "בלומינגדייל", שהוא חיקוי רעיון התחדשות עירונית שמקורו ב"פרומנד פלנטי" בפריז. העיקרון זהה: מסילת רכבת שפסקה לתפקד ונזנחה, מקבלת פנים ושימוש חדשים כשהיא הופכת לגינה ציבורית ממותגת כ"טבע אורבני" ובה פינות מרגוע מוקפות צמחייה מקומית. המופע הנודע של הרעיון הזה הוא ה"היי ליין" בדרום מערב מנהטן, שתהילתו הובילה לשיכפולו שוב ושוב בערים נוספות בעולם, אפילו בירושלים.

הפארקים הללו אינם רחוב שיש בו מסחר יומיומי ולא מסלול שמוביל בין שכונות, וככל שהם מוסיפים ערך נדל"ני רב לבניינים הסמוכים, כמעט לעולם אינם משתלבים בחיי השגרה של העיר. הם טיילת, לא רחוב ולא דרך, ולכן משמשים פחות תושבים ומושכים בעיקר תיירים. האטרקציה: תצפית לא שגרתית על נוף אורבני, כי אנחנו רגילים להתבונן בעיר או ממפלס הרחוב, או מממרומי מבנה אליו עולים במיוחד, כמו האייפל בפריז, ואם תרצו - עזריאלי בתל אביב, ואילו הפארקים האלה מתבוננים על העיר מגובה אחר, בינוני.

גם בבלומינגדייל לא נראים שיקגואים רוכבים לעבודתם, או בדרכם לאסוף ילדים מהגן, ורוב מבקריו תיירים מזדמנים. לעומת זאת יש לשיקגו "הלופ". מסילת הרכבת הסובבת כטבעת את הדאון טאון בגובה שתיים שלוש קומות, אליה ועליה נוסעים כל קווי הרכבת המגיעים אל העיר, מביאים ולוקחים את יוממיה מכל רחבי המטרופולין. תשתיות ה"לופ" כורעות מיושן, חריקות הקורות המחלידות מחרישות אוזני נוסעים בקרונות והולכי רגל ברחובות שמתחת, אך נסיעה בכל אחד מהקווים הנוסעים על פסי 'הלולאה" , היא חוויה אורבנית מפעימה, המאפשרת התבוננות יוצאת דופן על הנעשה במשרדים, ועל פעילות העסקים והמסחר השגרתית ברחובות. לו אני על קופת שיקגו, הייתי משקיעה בשיפוץ ה"לופ" הכורע מיושן, אשר משרת יום יום מאות אלפי תושבים, במקום להשקיע כסף בחזרה על רעיון התחדשות אורבני שחוק שמשמש תיירים.