מרקל - בשם האהבה

מדוע אנגלה מרקל ראויה להיות "דמות השנה", לא קשה להבין. היא עמדה במרכזם של שני המשברים הבין-לאומיים הבולטים ביותר, והייתה סמוכה מאוד אל המרכז כמעט בכל עניין חוצה-גבולות אחר. היא חרצה את גורל יוון, בתחילת השנה, וסללה את הדרך אל נוסחה, שהצילה את האירו מהתמוטטות; והיא החליטה לפתוח את שערי גרמניה, וממילא את שערי אירופה, בפני זרם גואה של פליטי סוריה ואפגניסטן. היא טבעה בזה חותם שלא יימחה עוד שנים רבות.

"דמות השנה" כשלעצמה אינה בהכרח תואר כבוד. במרוצת השנים הארוכות, שבהן השבועון "טיים" בחר דמויות שנה, את שעריו קישטו בין השאר היטלר, סטאלין ומוסוליני. בצדק. הם טבעו חותם שלא יימחה. בחירתם לא ביטאה הסכמה עם דרכם, אלא נועדה להטעים את חשיבותם.

כיוצא בזה אנגלה מרקל. היא דמות השנה בזכות העזתה, חוץ מזה ש"העזה" צריכה פירוש של הסתייגות. במרוצת הקריירה הפוליטית הלא-סבירה שלה - מאלמוניות גמורה במזרח-גרמניה הקומוניסטית אל הנהגת גרמניה המאוחדת בתוך 15 שנה - היא העזה שלא להעז. היא התגברה על הפיתוי שכוח מזמן לבעליו, ונמנעה מלהכות באגרופה על השולחן.

הביוגרף ה"מוסמך" שלה, סטפן קורנליוס ("מוסמך", או "מורשה" נועד לציין את נכונותה להתראיין לצורך הכתיבה), כותב על מרקל, כי המעלה החשובה ביותר בעיניה היא "שליטה עצמית, שליטה בקצב המאורעות, מתינות".

מתינות. ובכן, זו מעלה הצריכה קילוסים תקופתיים. היא אינה מובנת מאליה. יצאו לה מוניטין רעים מאוד, לפחות מאז שנות ה-70 של המאה שעברה, כאשר מתינות התחרזה עם הססנות. זה היה הזמן שבו אזל האוויר בריאותיה של האינרציה היצירתית, אשר פרנסה את הגאות הכלכלית ואת היציבות הפוליטית של הדמוקרטיות המערביות.

המשברים של שנות ה-70 הצריכו ויתור על מתינות לטובת רדיקליות. מי לנו רדיקלית יותר, בהקשר ההוא, ממרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת בריטניה לאורך כל שנות ה-80. היא כתבה בזיכרונותיה: "אני לעולם אינני שמה את מבטחי בנחישותו של 'המרכז', או ביכולותיו [*] 'המרכז' בפוליטיקה נע בהתמדה שמאלה, ואני ייחסתי את זה בייחוד להיעדר האומץ המוסרי אצל אלה שתפארתם הייתה על 'מתינותם'. פעם אחר פעם, אנשים היו מוכנים להתפשר על עמדותיהם ולשנות אותן; והתוצאה הייתה שהסוציאליזם הוסיף וחדר אל תוך מוסדותינו".

פשיטת הרגל הפוליטי והכלכלית של בריטניה תחת ממשלות השמאל אינה צריכה ראיה. תאצ'ר קיבלה את בריטניה במצב נואש לחלוטין, והחזירה אותה במצב משופר מאוד, לפחות במובן של מאקרו-כלכלה. אבל היא גם החזירה חברה שסועה, מקוטבת ומרירה. האם זו הייתה הדרך היחידה להבראה? קשה להגיד. הצרפתים חזרו וניסו לתקן מסלול מבלי להתחיל מלחמת מעמדות, ולא הצליחו.

רזי ההתאפקות

מה טוב שסגנון מנהיגות של נשים בפוליטיקה חדל להיות נושא מרכזי. מספרן גדל במידה כזאת, שקשה לקשוט להן נוצות. אבל למתחקים אחר מהלך התפתחותו של הסגנון הזה, קשה להעלות על הדעת שני הפכים גדולים מתאצ'ר וממרקל. תאצ'ר שחרה עימותים, אהבה לטרוק דלתות; והתענגה על נזיפות ועל הוקעות, פרטיות ופומביות. מרקל נמנעה עד כאב.

דעה מעניינת על מקור השתמטותה מעימותים מופיעה ב"פייננשל טיימס", שהצטרף אל "טיים", ובחר במרקל לדמות השנה. לדעת העיתון הכלכלי הוורוד המהולל ביותר מעבר לים, מרקל למדה את רזי ההתאפקות בשני אופנים.

אחד היה ניסיון התבגרותה במזרח גרמניה, תחת עיניה הבולשות של השטאזי, המשטרה החשאית הידועה לשמצה. מהיותה בתו של כוהן דת פרוטסטנטי חשוד היא נזהרה מאוד שלא לתת דרור ללשונה.

העניין השני היה כמעט-כישלונה במערכת הבחירות של 2005, כאשר עמדה בראש האופוזיציה. הסקרים חזו לה ניצחון קל. היא הפכה את מערכת הבחירות לבמת דרשנים, ודיברה על הצורך ברפורמות ליברליות שישנו הרגלים כלכליים מוקנים, ויסכנו טובות הנאה אבסורדיות. במקום לנסוק אל הניצחון, מרקל ניצחה על חודו של קול. למודת ניסיון, היא גמרה אומר "שלא לדהור עוד לפני הבוחרים".

"אמריקה של אירופה"

הטמפרמנט שלה התאים להפתיע לתרבות הפוליטית. הגרמנים לא רצו סערות, והעדיפו את ידה היציבה והשקטה של "אימא" (כך הם קוראים לה, במלת חיבה). בשתי הבחירות הבאות, ב-2010 וב-2015, היא הובילה את מפלגתה לניצחונות מכריעים, אם כי שיטת הבחירות מוסיפה להצריך ממשלות קואליציה.

בשנה היוצאת, "אימא" חרגה מהרגליה המינוריים. אומרים שבתו של כוהן הדת גברה על הפוליטיקאית. את תמיכתה בכניסת פליטים מוסלמיים לגרמניה היא עטפה במחלצות של התרסה מוסרית. "לא תיתכן סובלנות כלפי מי ששוללים את כבודם העצמי של זולתם. אין סובלנות כלפי מי שאינם מוכנים לעזור, כל אימת שהנסיבות החוקיות והאנושיות מצריכות עזרה כזאת", היא אמרה.

פעם אחת היא התרוממה למדרגה רטורית של דרשן כנסייה. היא הכריזה, שלא הייתה רוצה להשתייך לאומה הסוגרת את שעריה ואת לבה (מצטער, אין לי מראה המקום, אני מסתמך על זיכרוני).

מי פילל ומי מילל, קנצלר גרמני מרביץ מוסר ואהבת בריות באירופה. זה הכעיס במידה כזאת את ראש הממשלה הסמכותני של הונגריה, ויקטור אורבאן, עד שהוא התלונן על "האימפריאליזם המוסרי של גרמניה" ועל ניסיונה להיות "אמריקה של אירופה". מעבר לאוקיאנוס, החרה-החזיק אחריו מר דונלד טראמפ. "מרקל הורסת את גרמניה", הוא קרא.

אכן, מה לנו צירוף הולם יותר לשנה הנכנסת. דמות השנה הבאה תהיה צירוף כלשהו של תכונות מרקל ושל תכונות טראמפ. אחד מהם לא יהיה בשלטון, אבל השפעתו על מהלך המחשבה ועל צורת הדיבור של העולם ב-2016 תהיה ניכרת, דרמטית, אולי קריטית.

מרקל למדה את רזי ההתאפקות בשני אופנים. אחד היה ניסיון התבגרותה במזרח גרמניה, תחת עיניה הבולשות של השטאזי. העניין השני היה כמעט-כישלונה במערכת הבחירות של 2005, כאשר עמדה בראש האופוזיציה

לרשימות קודמות: yoavkarny.com ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny